דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

נראות / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ יַחַד הַיּוֹם בַּחֻורְשָׁה
גִּיל צָחֲקָה וְקָרְאָה לִי "טִיפְּשָׁה"
זֶה הָיָה פּוֹגֵעַ, הִיא מַמָּשׁ הִגְזִימָה
אַךְ לְעוֹלָם לְעוֹלָם לֹא אוֹמַר זֹאת לְאִמָּא.
כִּי אֲנִי יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לַלֵּב,
אֲבָל אִם אִמָּא תֵּדַע הִיא מְאֹד תֵּעָלֵב...
(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

 

למדנו עם השנים לראות את הילד שלנו, לראות את הצרכים שלו. אנחנו יודעות לתת לילד או לילדה שלנו את המענה וההזנה הפיזית שהוא צריך. בהתחלה דרך ההנקה ולאחר מכן דרך האוכל שאנו מבשלות, החלפת החיתול כשעולה הצורך, עזרה בשיעורי הבית, וגם ליווי לחברה שגרה מעבר לכביש.

אך מה קורה לנו כשאנו רואות אותם מתמודדים במרחב החברתי? בין שאנו חוות זאת יחד איתו בגינת המשחקים ובין אם זה דרך התיאור שנשמע ממנו. מה קורה כשאנו רואות אותו בכאב, באכזבה, בהתמודדות עם כישלון, בתחרות עם האחר? איך נפעל נכון עבורו בתחום המורכב הזה, שהוא כה שונה מההיבטים הפיזיים המוכרים?...

המטרה שלנו היא ליצור לילד "בסיס בטוח" בקשר שלנו איתו, מה שיאפשר לו לחקור את הסביבה ויעזור לו לפתח עצמאות רגשית אל מול האינטראקציות החברתיות שלו. כאשר הילד ירגיש שהוא זקוק לעבד את החוויות הבינאישיות שלו, שאינו יכול לשאת את המתח הרגשי בו הוא נמצא, הוא ידע שהוא יכול לחזור למקום הבטוח שלו, להוריו, שבעזרתם יוכל לפרוק את תחושת התעוקה בה הוא נמצא. אבל איך עושים את זה?

אז בואו נעשה סדר...

למדנו שישנם ארבעה מרכיבים הבונים אצל ילדינו מנגנון של "התקשרות בטוחה". הסימן שעוזר לנו לזכור את ארבעת המרכיבים, הוא ראשי תיבות שכנ"ע, כי עלינו לשכנע את הילד בקשר שלנו איתו: שייכות, כבוד, נראות וערך עצמי. בפעם הקודמת דיברנו על שייכות, והפעם נענה דרך מושג הנראות.

אחת הסכנות שאורבות בקשר שלנו עם הילדים הוא לראות בהם השתקפות של עצמנו. במקום זאת עלינו האימהות להיות זמינות עבור הילד שלנו, קשובות ברגישות לאיתותים שהוא מסמן לנו, ולתת לו את התחושה שאנו רואות אותו כפי שהוא. זה יאפשר לו להרגיש בנוח לשתף ולספר.

לא פעם בקליניקה אנחנו פוגשות הורים שמתייגים את הילדים ואומרים למשל: "הבת הרביעית שלי קופי אני", או: "הבנים ירשו את הגנים של משפחת כהן, הם בול כמוהם". היתה אמא שבאחת הפגישות אמרה לי: "אני מכירה את הבת הבכורה שלי כמו את כף ידי".

כשהבן הבכור שלי היה קטן הוא היה אומר לי: "נו אמא, את יודעת בדיוק מה אני חושב...". הוא צדק, באמת לא היה קשה לנחש בהינתן הנושא המדובר והידוע שהוא חזר עליו שוב ושוב. בגילו הצעיר גם מנעד המחשבות שלו לא היה כל כך מפותח. אני זוכרת שהתאפקתי עם האגו שלי, והשבתי: "לא אני לא יודעת מה אתה חושב, אשמח לדעת מה יש לך לומר בנושא".

נשתדל תמיד לאפשר לילדים שלנו כל יום מחדש ובכל רגע, לבחור מה הם רוצים להגיד. אנחנו רוצות להעביר להם את המסר שהם יכולים להיות הם. אם אתמול הם לא אהבו אבוקדו בכריך, היום הם יכולים להתחרט. אם בעונה הקודמת הבת שלי לא אהבה ללכת בשמלות ורודות לא אומר לה: "בואי תבחרי את הסגולה, כי את לא אוהבת ורוד". אם הבן שלי לא היה חבר של חיים אתמול, לא אומר לו: "אבל אתה לא אוהב את חיים, למה אתה מזמין אותו לשחק איתך?".

בשלב ראשון נגיד לעצמינו משפטים כמו: "הוא זה לא אני", "הבת שלי גדלה בבית אחר משלי, עם הורים אחרים משלי, עם נוף אחר, אחים אחרים ולכן החוויה שלה שונה משלי". חשוב להבין שראיית הילד כנפרד ממני, כאישיות אחרת, הינה הכרחית על מנת שאוכל להתמודד עם הכאב שהוא חווה ממקום נקי ונטול כעסים ועלבונות של עצמי.

בשלב השני נאמר לבן או לבת שלנו משפטים כגון: "אני שומעת את מה שאתה מספר לי, תוכל להמשיך לספר?", "זה מאוד מעניין אותי מה שאתה חושב", "איך הרגשת כשחבר שלך אמר לך שהוא לא מוכן שתבוא אליו היום?", "אם היית יכול לענות לו, מה היית אומר?", "אני מאוד שמחה שאתה משתף אותי, אנחנו תמיד כאן עבורך, אתה במקום הראשון מבחינתנו".

רק בשלב השלישי אפשר להציע לילד שלנו לשמוע כיצד אנו רואות ומפרשות את מה שקרה. אם יבקש שלא נאמר את דעתנו, נכבד זאת. אם יבקש לשמוע את דעתנו נגיד משפטים שמצמיחים אותו, שנותנים לו תקווה, שמאפשרים לו לגדול ולצמוח מהמקרה הזה, ובפרט שיתנו לו ביטחון ולא תחושת קרבן. לדוגמא: "אתה רצית ללכת לשלמקה, עשית נכון שהתקשרת קודם, אבל אולי הוא עסוק במשהו אחר, זה בוודאי לא קשור אליך", "בדרך השקטה שלך את יוצרת קשרים מאוד יפים עם החברות. יש כאלה שיודעות להעריך את היכולת המופלאה הזו שלך ויש כאלה שכרגע לא יכולות ומסוגלות לראות זאת. אם הייתי בגילך, הייתי בוחרת אותך לחברה טובה". "את יודעת, יש כאלה שמוציאים כעס דרך מילים והתנהגות פוגענית. אני מעריכה אותך על שאת בוחרת בדרך אחרת לבטא את התחושות שלך. חבל לי בשבילן שהן תוקפניות כלפי אחרות. בואי נחשוב יחד איך אפשר להתמודד עם הדרך שבה הן התנהגו כלפיך. אני איתך".

כאשר החוויות של הילדים שלי מציתות בי תחושות חזקות, לא יהיה זה נכון לייחס זאת לתחושות שלהם. למעשה הם מזכירים לי להדליק את מתג האור הפנימי שבתוכי. מזכירים לי לראות את עצמי, לראות את המקומות הכי פנימיים הלא מעובדים בנבכי ליבי. זוהי הזדמנות עבורי להתבונן במקומות הללו, לעבוד עליהם, לטפל בהם ואולי אף אצליח להאיר אותם.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים