דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

ערך עצמי / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

אִמָּא שֶׁלִּי הִיא מַנְחַת הוֹרִים
וְכָל הַהוֹרִים בַּשְּׁכוּנָה מִתְקַשְּׁרִים,
לִשְׁמוֹעַ מִמֶּנָּה וְלֹא מְאַחֶרֶת
אֵיךְ לְגַדֵּל יְלָדִים לְתִפְאֶרֶת. 

וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ תָּמִיד אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים
שֶׁהִיא מֻוצְלַחַת כִּי יֵשׁ לָהּ כַּמָּה תְּאָרִים
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה תָּרוּץ עָלוּב וּשְׁטוּתִי,
לִי זֶה בָּרוּר שֶׁהַכֹּל בִּזְכוּתִי!
(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

השבוע הגיע לקליניקה שלי זוג חדש. הבעל סיפר שהוא בן לפסיכולוגית מאוד ידועה, אישיות מפורסמת ומעבירה סדנאות לזוגות נשואים ומאורסים. הקליניקה שלה מפוצצת, רשימת ההמתנה ארוכה והתורים הפנויים אצלה הם רק בעוד שנה. אבל בינינו, כך אמר לי, מכל האנשים בתור המשתרך מחוץ לחדרה, רק הוא מכיר את הפער בין הדברים שנאמרים שם בתוך החדר, לבין האופן שבו היא גידלה אותו...

מסתבר שלא צריך להיות עם הכשרה של פסיכולוגית או מנחת הורים על מנת להיות אמא טובה. הדבר החשוב ביותר הוא ליצור עבור הילדים שלנו "התקשרות בטוחה" ולשכנע אותם בעומק וביציבות של הקשר שלנו איתם. למטרה זו יש לנו את ראשי תיבות שכנ"ע: שייכות, כבוד, נראות וערך עצמי. הסברנו בעבר את המושגים שייכות ונראות, והפעם נעסוק בערך העצמי.

הערך העצמי חשוב מאוד עבור הילדים שלנו, בפרט בצמתים המשמעותיים בחייהם. זה מתחיל כבר באופן שבו הילד נכנס למעון ומשחק עם החברים, ובהמשך במעברים בין מסגרות, ביכולת להצביע ולהשתתף בשיעור, בעמידה מול הכיתה לפתרון שאלה משיעורי הבית, בעמידה מול ילדה שלועגת לה, באפשרות להתחבר עם קבוצת בנות חדשה ועוד. ילד בעל ערך עצמי נמוך יחוש לא מוצלח, מגושם, דחוי ולא ראוי. הוא יימנע לקחת חלק, ליזום ולהעז משום שיצפה לכך שיכשל ויהיה ללעג. תחושות אלו ימנעו ממנו להתקדם ולהצליח גם בעתיד בשלבי ההתבגרות שלו ואף בבגרות. הוא לא יאפשר לעצמו לחוות חוויות חדשות וכך להתקדם במסלול חייו, אלא יסגל לעצמו דפוס של הימנעות ובכך ינציח את המחשבה שהפנים בתוכו - שהוא אינו ראוי ואינו מוצלח.

ביכולתנו ובאחריותנו כדמויות המשמעותיות של ילדינו, לנטוע בהם תחושה של ערך עצמי. אם רק היה אבק פיות שאפשר לפזר בבית, ובעזרתו היינו יכולים לגדל ילדים שינשמו את היותם בעלי ערך... אך בחיים האמיתיים זה לא עובד כך, כדי לייצר להם תחושת ערך עצמי, עלינו לעבוד על כך ולהשקיע.

אז איך מייצרים ערך עצמי ובטחון עצמי בילדינו?

מגיל הכי צעיר שיש, הופכים אותם לשותפים בעשייה. מזמנים להם חוויות מאתגרות אך מותאמות לרמה בה הם נמצאים, כדי לאפשר להם חוויית הצלחה. כאשר אני מחליפה לו חיתול, אבקש ממנו לזרוק את החיתול לפח. אם הוא מצייר ציור, אתן לו לבחור את הצבעים. כאשר הנערה מתלבטת בין יציאה לטיול השנתי להשתתפות בבת מצווה של בת דודתה, אתן לה לעשות את הבחירה בעצמה. והכי חשוב, תמיד להביע התפעלות והערכה למעשה ידיהם.

שאלה אותי פעם אמא: "אני כל הזמן אומרת לבת שלי שהיא נסיכה, שהיא הכי יפה בגן ושהציור שלה הכי יפה מכולן... וכשלא התקבלה לריקוד הסולו בחוג בלט אמרתי לה שהמורה טעתה, שהיא לא מבינה כלום בבלרינות אמיתיות כמוה. אז איך זה שהילדה שלי, שגדלה עם כל כך הרבה אהבה ופרגון מצדי, מתייחסת אלי בזלזול ובחוצפה?".

אכן, כדאי להתפעל בעיקר ממה שהילד עושה ופחות מהדברים שקיבל במתנה מאת הקב"ה. והכי חשוב - ללא הגזמה והתפעלות יתר. נציין בפניו את ההתפעלות האמיתית והכנה שלנו. עליו ללמוד שהוא לא "הכי". אמנם הוא כנר מצוין, אך לא הכי טוב בעולם. הבת שלי יפה להפליא, אבל לא ארגיל אותה במחמאותיי שהיא "הכי יפה". הם יודעים היטב. הם לא יאמינו לנו אם ירגישו שהמחמאה לא מותאמת למה שעשו. במצב זה אנו מאבדים לא רק את האמון שלהם, אלא גם את ההערכה שלהם כלפינו.

אם השקיע - נעודד את ההשקעה, אם הצליח - נביע הערכה. אבל אם לא התאמץ כלל כשצייר, או פשוט סיים לאכול, לא נרעיף עליו שבחים, כדי שיאמין לנו בפעם הבאה, ולא יאמר: "אמא את סתם אומרת", או "אמא מתפעלת מכל דבר". מעבר לאבדן האמון וההערכה, זה יגרום לו גם לא להשקיע בפעם הבאה.

אם ראית שהיא סידרה מאוד יפה את המיטה שלה, התגובה המתאימה תהיה: "וואו, איזה יופי, כל הכבוד. האם תוכלי לסדר כך גם את כל הבגדים המונחים על הרצפה?". נאמין ביכולת שלה, נתפעל ממה שכבר עשתה ונייצר לה חוויית הצלחה ולא תסכול. ניתן לה את התחושה שאנחנו מבינות שניצב מולה אתגר, אך אנו מאמינות ביכולת שלה לעמוד בו, משום שכבר היתה לה הצלחה בתחום.

ויש גם לא תעשה... לא ניבהל מכישלון, זהו חלק הכרחי בתהליך הצמיחה ולכן אין סיבה שיפגע בערך העצמי של הילד. בכל כישלון יש גם הצלחות קטנות וראוי להפנות אליהן את הזרקור. ותמיד אפשר לנסות שוב או לנסות כיוון שונה. אם אתן תראינה כך את הכישלון, תוכלו ללמד את ילדיכם לצמוח מכך.

נוכל להעיר לילדנו על מעשה לא טוב שעשה, אך לא נשמיד את הווייתו ואת תפיסת המסוגלות שלו. לא נאמר: "יופי! שברת את הכוס, איזה לא יוצלח אתה", "תמיד את מפילה דברים", "מה עוד תשברי לנו בבית, לא שברת מספיק?", "איזה ילד נוראי, עכשיו גם שברת את הצלחת". נציין את המעשה שעשה, אך לא את היותו ילד חסר ערך ולא ראוי.

אם בכל זאת התפרצת ברגע של חולשה, גשי לילד שלך ואימרי לו: "אתה יודע, קודם ממש כעסתי, כי הכוס הזו ממש היתה חשובה לי, ואני יודעת שלא התכוונת לשבור אותה אלא כך קרה מחוסר תשומת לב שלך. אך ממש חשוב לי שתדע, שאתה חשוב לי יותר. אני מודה לקב"ה, שאתה נשארת שלם ושרק הכוס נשברה. תנסה בבקשה לשים לב בפעם הבאה..."

נשתדל לומר לכל אחד מילדינו, בשקט שרק הוא ישמע, כמה שיותר מחמאות כנות, ונשגר אותן ישר לכתובת של ליבו. נחמיא לו על חוויה אמיתית שקרתה, על מעשה שהתאמץ ועשה, על הישג אפילו קטן ועל רגע שהוצפנו ברגש חם כלפיו. אחד המשפטים המומלצים והאהובים עלי ביותר הוא: "תודה לקב"ה שנולדת...".

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים