דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

כבוד / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

אִמָּא שֶׁלִּי, אֲנִי מֻכְרָחָה לְהוֹדוֹת,
כָּל שְׁבוּעַיִם וָחֵצִי מַחֲלִיפָה עֲבוֹדוֹת,
מַחֲלִיפָה חֲבֵרוֹת בַּחֲבָרוֹת אֲחֵרוֹת,
מַחֲלִיפָה תָּמִיד מַטְבְּעוֹת לִשְׁטָרוֹת.
לְאָחִי הַקָּטָן מַחֲלִיפָה טִיטוּלִים,
וְאִיתַי וְעִם אַבָּא- מַחֲלִיפָה קְצָת מִלִּים.
הִיא מַחֲלִיפָה מַצְּבֵי רוּחַ כָּל דַּקָּה תְּכוּפָה
אֲבָל  הֲכִי הַרְבֵּה הִיא וַדַּאי מַחֲלִיפָה
כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵי פַּעַם קִבְּלָה
כָּל עוֹד יֵשׁ תַּאֲרִיךְ וְיֵשׁ קַבָּלָה.
אֲנִי מְקַוָּה שֶׁלִּילָדִים יֵשׁ תֹּקֶף תְּפוּגָה
כִּי אֲנִי קְצָת חוֹשֶׁשֶׁת וְדֵי דְּאוּגָה
שֶׁיּוֹם אֶחָד בְּאֵיזֶה רֶגַע שְׁטוּתִי
הִיא תַּעֲשֶׂה טָעוּת וְתַחֲלִיף גַּם אוֹתִי.
(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

לפני מספר שנים הגיע אלי זוג, הורים לשבעה ילדים. הוא אדם מופנם, חכם ומחושב, היא דמות צבעונית, כריזמטית, חברה'מנית ומוכשרת מאוד בעבודתה. באחת הפגישות, מיד אחרי החגים, היא סיפרה איך בכל ארוחה מארוחות החג התארחה סביב שולחנם משפחה אחרת ממשפחתם המורחבת. היא תיארה בגאווה כיצד היא מנהלת את השיח סביב השולחן ואיך היא מפיגה את השקט ומעלה את העניין כאשר היא מספרת כל פעם על ילד אחר שלה. על אחד שמתמודד עם בעיית קשב וריכוז ועל מינון הכדורים שלוקח, על ויכוח שהיה לילד אחר עם המורה שלו, על ברוגז שיש בין בנות השכבה של ביתה ואפילו על סאגת הגמילה מהסיר של בנה בן השלוש. כשניסיתי להבין איך השיח הזה מתנהל והאם ילדיה מאפשרים לה לדבר אודותיהם כך מעל לראשיהם בשולחן השבת בפני אחרים, היא פסלה אותי באחת וענתה: "מה זאת אומרת, תמיד אני מדברת על הילדים שלי. מה, את לא מדברת עם חברה בטלפון ומספרת על קושי שיש לבת שלך?". בשלב זה בעלה נכנס לשיחה: "כשהבת שלך נמצאת בחדר ושומעת את השיחה?...".

שאלתי את האמא: "האם לך היה נעים ומקובל, שהבת שלך תשוחח עליך עם חברתה או תרים יד בכיתה ותספר לכל בנות הכיתה כולל המורה והיועצת על קושי שיש לך, או על הסכסוך שיש לך עם הבוסית שלך בעבודה?". האמא ענתה שלא ממש אכפת לה, ואין לה סודות... ואז האבא אמר: "אבל להם כן אכפת ואפילו מאוד... וגם אני נבוך כשאת מדברת עלינו עם חברותייך. את לא רואה איך הם מתקפלים, זזים באי נוחות על הכיסא ומנסים להשתיק אותך?".

שבוע לאחר מכן היא סיפרה שפתחה את הנושא מול הילדים שלה, והופתעה לשמוע עד כמה הם חרדים מארוחות עם אורחים, חרדים ממה ייחשף לעיני כל. נוסף על כך הם שיתפו בבושה שיש להם עד היום מול אורחים שאכלו אצלם, נגסו פיסות מחייהם ונחשפו לקשיים האישיים שלהם.

כאשר אנו האימהות מדברות כך מעל ראשי הילדים שלנו, אנחנו לא רק מביישות אותם, אלא גם מביעות זלזול כלפיהם ומביאות אותם לתחושה של השפלה ופגיעה בכבודם העצמי. ד"ר ג'ון מרדכי גוטמן (Gottman), פסיכולוג ומתמטיקאי יהודי אמריקאי שומר מצוות, שעוסק קרוב לחמישים שנה בטיפול זוגי טוען שמכל התחושות השליליות בתקשורת בין אישית, הכי קשה להתאושש מתחושת הזלזול, הבוז וההשפלה.

בשלשת המדורים האחרונים עסקנו במרכיבים החשובים ביותר בקשר של ההורים עם ילדיהם, מרכיבים שמייצרים אצל הילד שלנו "התקשרות בטוחה". ראשי תיבות של מרכיבים אלו הן שכנ"ע: שייכות, כבוד, נראות וערך עצמי. הפעם יוקדש המדור למרכיב הרביעי והאחרון - כבוד.

אז מהו בעצם כבוד כלפי הילד ולמה זה חשוב?

אנחנו רגילים למצב ההפוך, שהילד הוא זה שנדרש לכבד את ההורים: "כבד את אביך ואת אמך". האם יש כאן דרישה הפוכה, שההורה יכבד את הילד? אז זהו שלא. יש שני סוגים של כבוד: האחד הוא לרכוש כבוד לאדם אחר יותר ממני, כמו "כבוד מלכים" וכמו כיבוד אב ואם, והשני - לכבד מישהו עבור מי שהוא, מבלי לזלזל ולהקטין אותו.

כאשר הילד יחוש שמכבדים את המהות שלו, את היותו אדם בעל ערך, הוא יחוש בטחון. כאשר אנו ההורים ניתן כבוד לרגשות הילד שלנו, לדעות, לבחירות, למחשבות, לחלומות ולהתנהלות שלו, הדבר יאפשר לו ללמוד מי הוא, על חוזקותיו וחולשותיו ולקבל את עצמו. על בסיס זה הוא יוכל לעשות בחירות טובות עבורו, ליצור קשרים זוגיים טובים ויציבים בעתיד, להתפתח ולצמוח. לעומת זאת, כאשר הילד חש זלזול מסביבתו הקרובה, הוא יתאמץ לקבל אישורים מאחרים. לשם כך, כדי להרגיש טוב, הוא יפעל מתוך מגמה לרצות אחרים, או מתוך ביטול עצמי. זו תהיה התשתית לבחירות שלו וזו גם עשויה להיות סיבה לחשש שישימו עליו תווית "להחלפה".

ואיך עושים את זה בפועל?

כאשר אנו רוצים לתת כבוד לילד ולמעמד שלו, הדבר החשוב ביותר הוא לא לדבר על הילד, אלא תמיד לדבר אל הילד. כאשר אנו מדברים על הילד בנוכחותו, למעשה אנו מתעלמים מנוכחותו, ובכך מוחקים את קיומו. אני שומעת הורים שמדברים על הילדים הקטנים שלהם וחושבים וטוענים שהם לא מבינים, אלא שילד מרגיש ומודע שמדברים עליו גם בגיל קטן מאוד.

כל דיבור מעל ראשו של הילד מוחק אותו. לכן, כפי שלא נספר לאורחים שלנו בנוכחות הילד על כך שפספס בלילה, וכפי שלא נגיד לבן שלנו בנוכחות אחיו ואחיותיו שהמלמד שלו התקשר אלינו לספר איך התנהג הבוקר בשיעור, כך גם לא נספר עליו דברים טובים. כאשר נרצה לספר משהו טוב על הילד שלנו, ניתן לו את האפשרות לספר על עצמו. אמנם הבת שלנו קיבלה ציון טוב במבחן, אבל אולי היא לא רוצה לספר על עצמה את האינפורמציה הזו? אולי זה מביך אותה? במקרה זה נוכל לפתוח לה הזדמנות לספר בעצמה, למשל: "מיכל, רוצה לספר איך היה לך היום בבית ספר?".

הצד החיובי של הכבוד הוא הדיבור אל הילדים - כאשר אנחנו אחד על אחד.

-          נפנה אליהם בצורה מכבדת, גם כאשר אנו מעבירים ביקורת: "עשית דבר שאינו ראוי ואינו מקובל" ולא: "איך אתה מעז לעשות דבר כזה?".

-          נתחשב במצב הרוח שלהם: "אני רואה שאתה עצוב... אבל תוכל בכל זאת לשטוף כלים?"

-          לא נפסול או נקטין אותם: "אינני מסכימה איתך" ולא: "אתה קטן ולא מבין".

-          נסביר להם את החלטותינו: "אתה לא יכול ללכת היום לחבר מפני שהשעה כבר מאוחרת" ולא: "אנחנו לא מרשים, נקודה!".

-          נכבד את הרצונות שלהם: "אני מבינה שכעת את רוצה לשחק, אבל זה לא הזמן", ולא: "אמרתי לסדר את החדר, עכשיו!".

-          אפשר להכניס הומור, אך לא לגלוג: "תראי איך את מסתרקת יפה, יש לך חוש אסתטי נדיר, מה דעתך שגם החדר שלך ייהנה מהחוש הנפלא הזה?...".

אני גדלתי בדור שלא התייחסו בכבוד לילדים. היה מעמד נכבד להורים ולמורים ואת הילדים ראו פחות. הילדים אז כמו היום, מאתגרים, חווים קשיים וגורמים לפעמים לפיוז שלנו לקפוץ. ישנם "ילדים מתנה" המותאמים לנו. אולם אלה שאינם כאלו, לא ממש התכוונו להיות מאתגרים ולא תכננו להיות בקטגוריה הלא כיפית שהם מייצרים לנו. אם הם היו יכולים לבחור, אני מניחה שהיו רוקמים לעצמם מסלול חיים שבו הם נאהבים, חשובים, מקובלים ומשמעותיים עבורנו. אנו יכולים לראות את הקושי שלהם, את התכונות או ההתנהגות המעצבנת שלהם ולגדל אותם מהמקום הזה בכבוד. אם למרות שהם מכעיסים אותנו לפרקים, נצליח לראות אותם ואת הטוב שבהם, נטמיע בנשמתם ערך עצמי וניתן להם תמיד תחושת שייכות, אזי נצליח לגדל ילדים שמתהלכים על הכדור הזה מתוך תחושת ביטחון אשר תלווה אותם בכל חייהם ותקרין ברכה על כל הסובבים אותם. באופן אישי, אני דואגת לומר לילדי יום יום על במת החיים שהתפאורה שלה היא בתוך הבית, במטבח, באמבטיה, סביב שולחן האוכל ובנשיקה אחרי הדלקת נרות שבת, שהם טובים ומיוחדים ובשום אופן ולעולם לא ניתנים להחלפה.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים