דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

אם אז - חלק א / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

 

אַבָּא שֶׁלִּי תָּמִיד מַגִּיעַ בַּזְּמַן
וְלֹא מְשַׁנֶּה לְאָן הוּא מֻזְמָן
וּבִזְמַן שֶׁכֻּלָּם עֲדַיִן יְשֵׁנִים
אֲנַחְנוּ מִתְיַצְּבִים תָּמִיד רִאשׁוֹנִים
וְאָז הוּא כּוֹעֵס לוֹ: "אֵיפֹה כֻּלָּם?
לָמָּה אֲנַחְנוּ לְבַד בָּאוּלָם?"
אֲנִי בָּטוּחַ אֶהְיֶה אַבָּא אַחֵר
לְאָן שֶׁאֵלֵךְ תָּמִיד אֲאַחֵר.
(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

 

קרה לך פעם שהגעת למקום חדש שבו אף אחד לא מכיר אותך, ואז כאשר את מציגה את עצמך ואת הייחוס המשפחתי שלך, את שומעת: "נכון... באמת יש לך את האף של משפחת כהן", "את באמת דומה לאמא שלך", "היית מוכרת לי", או: "אחותך למדה איתי, יש לכן ממש את אותו הקול" וכד'. הגנטיקה הפיזיולוגית שלנו בהחלט חזקה. אנחנו רואים זאת בדמיון שלנו אל ילדינו, בעיקר דרך השיקוף של הסביבה: "יש לו את השיער של המשפחה של בעלך".

וכמו לגבי המראה החיצוני שלנו, גם בתכונות האופי, במחשבות ובמעשים שלנו קיימת העברה והמשכיות בין הדורות. האם יתכן שכפי שלרוב אנחנו לא מודעים לדמיון החיצוני, כך אנו לא מודעים להעברה הבין-דורית שלנו עד אשר מישהו חיצוני מאיר את עינינו?

אנחנו יכולות לחשוב על רעיונות, משפטים ומנהגים, ששמענו ואימצנו בתחנות חיינו השונות, לזהות מהו מקורם ולהיות מודעות לכך שאנו עושות בהם שימוש. אך במקביל ישנם גם משפטים שנאמר או מעשים שנעשה כאשר אנחנו 'על אוטומט', מבלי לשים לב שאנו מדברות ומנגישות חומרים לעוסים ואנו רק עוטפות אותם בעטיפות חדשות משלנו. קשה לנו לפעמים להבחין בדמיון החיצוני בין הדורות, אך לרוב קשה הרבה יותר לשים לב להעברה הבין-דורית. כהורים אנו מופתעים לשמוע: "הוא כל כך דומה לך", אך ההפתעה גדולה הרבה יותר כאשר הדמיון אלינו הוא בהתנהגות, ובפרט כאשר איננה חיובית...

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים לשלש בנות. האמא עובדת כיועצת והאב עובד בהייטק. לפי תיאורם, בסך הכל ההתנהלות הביתית ממש טובה, אך לאחרונה הם חשים בקושי עם הילדות בבית. הם סיפרו ששתי הגדולות שלהן ממש זורמות והגידול שלהן נעים, ורק הבת השלישית מקשה בהתנהגותה על ההתנהלות השוטפת בבית. מולה, הם מספרים, רוב הפעולות מתנהלות במאבק. לדוגמה, כאשר הם מבקשים ממנה לקום מהמיטה, היא מבקשת: "אז קודם שוקו בבקבוק"; כשצריכים לצאת בבוקר מהבית היא מתעקשת "אז קודם להשקות את העציץ במרפסת"; כאשר רוצים לצאת לגינה היא מתעקשת להחליף שוב שמלה וכו'. החלטתי לשתף אותם במה שקרה לי באופן אישי כשבני הבכור היה קטן.

בעלי, בחכמתו הרבה, לימד אותי הרבה על חינוך ילדים, למרות שלא למד מעולם שיעור אחד בפסיכולוגיה. הוא העיר את תשומת ליבי לכך שכשאני מדברת עם בני, שהיה אז מתחת לגיל שלש, לא פעם אני משתמשת בתבנית "אם-אז". לדוגמה: אם לא תסדר את הצעצועים - אז לא תורשה להזמין חבר; אם לא תאכל מנה עיקרית - לא תקבל קינוח וכו'. מעולם לא שמתי לב לכך, וכאשר בעלי הביא זאת למודעות שלי, לא הבנתי מה הבעיה, למה זה לא טוב? יום אחד היינו בביקור אצל מכרים ושמענו את האמא צועקת על הבת שלה: "שוב לא סידרת את החדר, את לא יוצאת שבוע עם חברות". למותר לציין שהשיחה לא הסתיימה על מי מנוחות. לאחר מעשה בעלי האיר את עיני שזוהי המראה העתידית שלי. שאם אמשיך לחנך את בני דרך התניות, כך ייראו היחסים בבית שלנו בעוד כמה שנים כשהילדים שלנו יגדלו. המקרה הזה 'עשה לי סדר' וגרם לי לרצות מאוד לשנות את התבנית שלי בחינוך ילדי.

שאלתי את זוג ההורים שישב אצלי בקליניקה האם התבנית הזו מוכרת להם. הם הסתכלו זה על זו וענו בצחוק שכן. שהם לא שמו לב שהם מדברים כך, ובעצם כולם בבית משתמשים בתבנית הזו של "אם-אז". שיבחתי את הזוג על כך שההשפעה החינוכית שלהם היא רבה. שהבנות שלהם לומדות מהם ובמיוחד הבת השלישית אשר ממש מחקה אותם ומתנהגת באופן שבו היא חונכה. ולכן אם ההשפעה שלהם על הבנות היא כה גדולה, אולי כדאי להם להתוות שפה תקשורתית שונה. זהו מקרה קלאסי של העברה בין-דורית, שבו ההורים אינם מודעים לתהליך שהם עצמם מניעים, או אולי מהווים עוד חוליה בשרשרת העברה בין-דורית. כלומר, אם הילד שלי מתחיל להקשות ולהתנות לי תנאים ומתעקש על דרך מסוימת שוב ושוב, אבדוק האם למד זאת מאיתנו ההורים. כנראה שיש לנו ילד חכם מאוד שמבין עניין, מפנים ומתנהג בדרך התקשורתית שאנחנו לימדנו אותו.

ונחזור לסיפור האישי שלי. עברתי כמה שלבים עד הגמילה מתבנית התקשורת "אם-אז", שהיתה כנראה כל כך מושרשת בי. השלב הראשון הוא עצם המודעות לתדירות הגבוהה בה אני נוקטת בתבנית זו. בשלב השני הייתי תופסת את עצמי כשכבר התחלתי את המשפט, ונזכרת שאני בגמילה. ואז תוך כדי דיבור הייתי משנה את חלקו השני של התנאי. במקום איום הייתי מציגה תמונת מצב. לדוגמה: "אם לא תצאי מיד מהמקלחת, אז... יכול להיות שנגיע באיחור", "אם לא תפסיק לצעוק, אז... יהיה לי ממש לא נעים", "אם לא תאכל את המנה העיקרית, אז... בסוף תישאר רעב", "אם לא תסדר את הצעצועים, אז... חבל, כי החדר יהיה ממש מבולגן". לקח עוד זמן עד שהצלחתי להגיע לשלב בו הצלחתי להשתחרר ממשפטים שמתחילים במילה "אם...".

אז כן נכון, יש לנו את העיניים של סבתא, את מבנה האצבעות של אמא ויש לאבא שלנו מילים והתנהגויות שנמשיך ונאמץ לעצמינו. אך ישנם דפוסים שפחות מתאימים לנו כיום, שגם הם נטועים בנו עמוק. בכוחנו לשנות אותם אם נרצה, וכך לגרום לאווירה נעימה ומצמיחה יותר בביתנו.

ישנן דרכים רבות ומגוונות לגרום לילד לבצע את המצופה ממנו, מבלי לאיים או להטיל עליו עונש. השיטה החשובה והבסיסית ביותר היא זו שהודגמה לעיל. במקום להגביר את הווליום מאפס למאה בבת אחת, במקום לייצר תחושות של כעס, תסכול ואפילו פחד, פשוט להציג לו את התוצאה של מעשיו, לתת לו להבין את ההשלכות של המצב שהוא יוצר. בינינו, הוא לא רוצה לגרום רע או סבל לעצמו וגם לא לנו. אנחנו רוצים ללמד אותו, שאם הוא מחשב את הזמן באופן מוטעה ונכנס להתקלח הרבה אחרי שהתבקש הוא מעכב את כולנו בדרך לאירוע. אנחנו לא רוצים להקטין אותו ולהשפיל אותו על ידי עונש אלא שילמד שיש השלכות למעשיו.

הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. אם הבת הגדולה לוקחת את אחיה לגן לא ניתן לה פרס על כך, אלא נשבח אותה ונאמר לה: "תודה לך. העזרה שלך כל כך משמעותית לנו. אם כולם בבית ינהגו כמוך יהיה לנו כל כך נעים בבית שלנו". לא ניתן לבן שלנו פרס על כך שהוא הכין שיעורים, אלא נאמר לו עד כמה אנו מעריכים את האחריות שלו ואת יכולת ההתמדה שלו, ושבזכות החריצות שלו הוא ודאי יצליח.

אבל, לפעמים זה לא מספיק...

למקרים כאלו יש באמתחתנו עוד טריק קסום, ועל כך בשבוע הבא.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים