דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

סליחה / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

 

פַּעַם אִמָּא צָעֲקָה עָלַי בְּקוֹל
הִיא אָמְרָה "תָּמִיד אַתָּה הוֹרֵס אֶת הַכֹּל"
וּבַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה וְעֵינֶיהָ רַכּוֹת
הִיא נִיגְּשָׁה אֵלַי וְלִיטְּפָה אֲרֻוכּוֹת
וְדִיבּוּרָהּ הָיָה רַךְ כִּמְעַט מְלַטֵּף
הַגַּבּוֹת הִתְעַגְּלוּ וְנִרְפָּה הַכָּתֵף.
וְאַחֲרֵי שֶׁכִּיבְּתָה אֶת הָאוֹר וְהָלְכָה
יָדַעְתִּי שֶׁבְּעֶצֶם בִּקְּשָׁה הִיא סְלִיחָה.

(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

 

מכירות את התחושה הזו שרגע לפני שאתן יוצאות לעבודה, אתן מסדרות את הבית, מנחות את הילדים איך להתנהל בהעדרכן, מפשרות, מארגנות, מדברות, מסבירות ואז מקוות ומתפללות בתוך תוככן שהילדים יתנהלו ביניהם בדרך טובה? כלומר שלא יפרקו את הבית ובעיקר שלא יריבו אחד עם השני...

אנחנו יודעות איך לגרום לילדינו ליטול ידיים בבוקר, יודעות איך לגרום להם לצאת עם נעליים מהבית, אך איך אנו יוצרות תחושה של התחשבות, הרמוניה ונעימות בין האחים וגם כלפינו?

לפני מספר שבועות היו אצלי בקליניקה זוג הורים, בעיצומו של תהליך למידה. אנשים מאוד אינטליגנטים המצליחים כל אחד בתחום תעסוקתו. תוך כדי הפגישה הגיע טלפון מאחד הילדים שהתלונן על כך שאחותו הגדולה לקחה לו ללא רשותו חפץ מסוים והרסה אותו. לאחר דקה, הגיע טלפון נוסף מהאחות הגדולה, שהתלוננה על כך שהאח נכנס לחדרה כשהייתה יחד עם חברתה ולא הפסיק להשליך עליהן גרביים. ההורים הראו לי בשידור חי מה קורה בביתם... שאלתי האם הסיטואציה הזו מוכרת להם. והם ענו - ודאי שכן, בעיקר כשהם לא נמצאים בבית. שאלתי איך הם מגיבים. האבא ענה, שזה מאוד מכעיס אותו בפרט שהם כבר נענשו בעבר על התנהגות דומה. בפעם הקודמת הוא הכריח אותם לבקש סליחה. הם לא יצאו מהחדר עד שאמרו סליחה אחד לשני. ואז הוסיף ואמר: "אנחנו רוצים שיהיה שלום בבית, ומשתדלים בכל הכח לגרום שזה יקרה, אבל זה לא ממש עובד...". המציאות הביתית שפרצה לקליניקה בשידור חי והתסכול של ההורים יצרו מרחב להעמקה בסוגיה חשובה זו.

האם אתן זוכרות את התחושה הזו כשמישהו פגע בכן, ואתן שחשתן כעס על חוסר הצדק, עשיתן דין לעצמכן ואז נדרשתן על ידי דמות סמכותית להתנצל ולבקש סליחה?

לא פעם אנו עומדים מול ילדינו ודורשים מהם בתוקף לומר סליחה. כאשר הסליחה נאמרת בטון מובס ומכונס, האם בכך באמת סגרנו את האירוע?

לעומת זאת, אולי ראינו פעם את הילדים מתנהלים בינם לבין עצמם ואז אחד מבקש מהשני סליחה בדרכו הילדותית והסליחה באמת נראתה כמחווה מכל הלב. איך הרגשנו אז כצופות מהצד? המילה "סליחה" היא אותה המילה, אך האם הכוונה זהה כאשר הילד מבין שטעה וכאשר מכריחים אותו לבקש סליחה?

המילה סליחה יכולה להיאמר כהקבלה לדגל לבן של כניעה, השפלה ושליטה, או לחילופין כהבנה אמיתית של טעות, כלקיחת אחריות והבעת אמפתיה כלפי הזולת.

אני זוכרת שפעם ניסיתי להסביר לילדים שלי מה זו המחאה (צ'ק). הם התקשו להבין שלחתיכת דף מפנקס יש בכלל ערך כספי. תארו לכן ניסוי שמטרתו להדגים לילדיכם את המהות והערך של ההמחאה: נכתוב יחד איתם את פרטי ההמחאה, ונרשום סכום לדוגמא של 100₪. ואז ניקח ערימה גדולה של מטבעות ושטרות אשר שווים בדיוק לסכום זה. הצ'ק הוא רק חתיכת נייר, כאשר לא כתוב עליו כלום, אבל בעל ערך רב כאשר הוא כתוב וחתום.

אני ממשילה את המילה הסליחה לצ'ק. היא יכולה להיאמר כמילה ריקה וללא כיסוי אבל אם היא מלאה משמעות, הערך שלה רב מאוד. סליחה אינה מילת קסם, הערך שלה הוא המשמעות שהיא מקפלת בתוכה, כשאנו מרגישים שהיא נאמרת בכנות.

אז איך אנו גורמים לאנשי ביתנו לבקש סליחה אמיתית?

הבת השישית שלי ביקשה לצאת לפעילות, ואני הסכמתי, אך הגבלתי אותה בשעת החזרה הביתה. כאשר הבת שלי לא חזרה בזמן, כעסתי, ובלהט הדברים אמרתי לה שהיא לא אחראית, כי התחייבה ולא עמדה במילתה. ביתי הסבירה לי עם דמעות בעיניים שהיא החלה לחזור בזמן, אך חברתה ביקשה שמישהי תלווה אותה הביתה משום שהיא מפחדת. אף אחת מהחברות לא התנדבה ללוות אותה, והבת שלי לא יכלה לשאת את המחשבה שהחברה תחזור מפוחדת לבדה.

מה גורם לנו להגיב כך? מה מפעיל אצלנו את הכעס? במחקר שעשיתי על 25 זוגות מצאתי שהילדים מפעילים אותנו ומביאים אותנו לתגובה מוגזמת בראש ובראשונה כאשר הם פוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם. לדוגמא, כשהם פוגעים בילדנו הקטן חסר האונים, כשניקיון הבית הוא ערך עבורנו והילדים לא מתנהגים בהתאם, כשלא מקשיבים להורים וכד'. במקרה זה הרגשתי שהבת שלי מעלה באמון שלי.

כשנרגעתי, הצלחתי להבין כמה טובה היא ביתי, כמה היא מפנימה את הערכים שאנו מדברים עליהם בבית. כמובן שחשוב יותר שתדע לראות ולהגיש עזרה לסובבים אותה. בבוקר, ניגשתי אליה ואמרתי שחשוב לי שיהיה בינינו אמון, ושנכבד את הסכמים בינינו. והתנצלתי על כך שהגבתי בעוצמה ולא נתתי לה הזדמנות לספר מה גרם לה לאחר, ובפרט על כך שאמרתי לה שהיא לא אחראית. ההפך הוא הנכון - הבנתי שהיא עשתה מעשה אחראי וטוב. היא הביטה בי בעיניה הגדולות והיפות ואמרה לי: "אמא אני מתנצלת שלא התקשרתי ליידע אותך, אני מבינה שדאגת לא חשבתי על הצד שלך בכלל."

כשאנו מבקשות סליחה אנו לא חוזרות בנו מהערכים שאנו מאמינות בהם, אנחנו לא מוותרות על החינוך שלנו, אנו מבקשות סליחה על התגובה שלנו שלא היתה מותאמת. כאשר יש מקום לבקשת סליחה מהילד, חשוב שהיא תגיע בצורה שלמה ולא במעטפת של שיחת מוסר כמו: "אני מתנצלת שצעקתי, אבל את צריכה לדעת ש...".

הדוגמא האישית היא צעד ראשון וחשוב בהנחלת הסליחה כשפה תקשורתית בבית שלנו. כשהילדים רואים אותנו מתנצלים, שאנחנו אמפתיים אליהם ומבינים שפגענו בהם רק אז נוכל לצפות שגם הם יוכלו לנהוג באופן דומה. מתוך החוויה שאנחנו ההורים לא חוששים להכיר בטעות שלנו ובכך שהוא נפגע, גם הילד יוכל להכיר בפגיעה שהוא פגע באחר.

הצעד הבא הוא הדרך בה ננחיל את השפה הזו בצורה אקטיבית. ההזדמנות לכך ניתנת לנו באופן יום יומי, בכל אינטראקציה ויכוח ומריבה בין האחים. לכך נקדיש בקרוב טור נפרד.

במשך שנים בכל שבת באופן קבוע אנו יושבים עם כל ילדינו מגדול ועד קטנה ומשוחחים יחד. באחת השבתות העמקנו על שתי מילים משמעותיות שמצמיחות ובונות אותנו ואת הקשרים הבינאישיים שלנו. האחת היא "תודה" והשניה היא "סליחה". שתיהן כרוכות במאמץ שלנו ובהתכווננות להכניס תוכן למילים הללו ולהפוך אותן לדרך חיים. אם נחשוב על כך, אנו מתחילות את היום כאשר אנו פותחות את עינינו ליום חדש בהודיה: "מודה אני...", ובסוף היום שלנו, אחרי המפגשים והאינטראקציות שחווינו במהלך היום, לפני עצימת העיניים אנו לוחשות תפילה: "הנני מוחלת וסולחת...".

באופן אישי אלו הן שתי מילים שמעצבות לי את היום ושתי מילים שמעוררות ומאירות לי את האימהות.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים