דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

אפליה / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

 

הוֹרַי לְעוֹלָם לֹא מַפְלִים נְכָדִים
כֻּלָּם אֲהוּדִים וְכֻלָּם חֲמוּדִים
בָּרוּר הֵן לְכָל, הֵם לֹא אֲשֵׁמִים
זֶה הַיְּלָדִים שֶׁל אֲחִי שֶׁפָּשׁוּט מֻשְׁלָמִים:
הַבֵּן שֶׁלִּי הוּא "הִיפֶּר", שֶׁלּוֹ אֵנֶרְגֵּטִי,
שֶׁלִּי הוּא עוֹף מוּזָר, שֶׁלּוֹ אִינְטֵלֵגֶּנְטִי,
שֶׁלּוֹ נָאֶה חָטוּב, שֶׁלִּי שָׁדוּף כְּשֶׁלֶד,
שֶׁלִּי "אוֹי מָה עוֹשֶׂה" שֶׁלּוֹ "סִתְכְּלוּ תֵּ'לֵד..."
אֲבָל הוֹרֵי לְעוֹלָם לֹא מַפְלִים נְכָדִים
כֻּלָּם אֲהוּדִים וְכֻלָּם חֲמוּדִים
בָּרוּר הֵן לְכָל, הֵם לֹא אֲשֵׁמִים
זֶה הַיְּלָדִים שֶׁל אֲחִי...הֵם פָּשׁוּט מֻשְׁלָמִים.

(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

הגיעה אלי השבוע ממרכז הארץ אמא לילדים בוגרים, אישה מקסימה, בעלת עיניים טובות, מוכשרת וטובת לב. ההתנהלות ההורית והתקשורת שיש לה עם משפחתה סובבת על ציר של חוסר בטחון וקבלה עצמית. כל הכישרונות שלה והטוב שלה לא מספקים אותה ותחושתה התמידית שהיא נותנת למשפחתה מעל ומעבר ועם זאת היא עדיין לא בסדר וכלל לא מוערכת. כשאנו מבררות את מקור המחשבה שהיא לא מספיק טובה ורצונותיה ועשייתה שקופים לכולם, אנו מבינות שהיא גדלה בתחושה שהיא שווה פחות ובהתאם - היא זו שגם מקבלת פחות.

היום היא רצתה לדבר איתי על הבת השניה שלה אשר מטיחה בפניה האשמות על כך שהיא שומרת הרבה יותר על הילדים של אחותה הבכורה. הבת מרגישה שאימה מפלה אותה לרעה, היא מרגישה מקופחת.

שמתן לב שיש כאן "טעות נגררת"? תקשורת משפחתית שעוברת מדור לדור ומשמרת דפוס מסוים נקראת בעגה המקצועית "העברה בן דורית". במקרה זה כפי שהאמא חוותה אפליה, היא מעבירה זאת הלאה לבת שלה, באופן לא מודע כמובן.

ילד שגדל בתחושת קיפוח, פעמים רבות יגדל להיות תוקפן כלפי סביבתו או כלפי עצמו, וירגיש סבל עקב תחושות של כישלון ובושה וחוויה של חוסר תמידי. תופעות אלו ישפיעו גם על הקשרים שלו בעתיד.

אז מצד אחד אנו רוצות להימנע מאפליה הגורמת לתחושות קיפוח, ומצד שני, איך אפשר להימנע מכך כאשר כל אחד הוא שונה עם צרכים שונים? לדוגמא, אם לאחת הבנות שלנו גילו חוסר בברזל אנו ניתן לה מנה נוספת של עוף, אם נמתח השריר לאחד הילדים אנו נסיע רק אותו לבית ספר. האם אין בכך כבר יצירה של אפליה בלתי רצויה?

התשובה טמונה במושג ההשוואה שעליו דיברנו בשבוע שעבר. כלומר הנטייה שלנו להשוות את עצמנו ואת הילדים שלנו לאחרים. אם הילדים שלנו רגילים להשוות את עצמם זה לזה (או לשכנים), הם מיד יחשבו בליבם - למה רק ציפורה מקבלת מנה נוספת של עוף, למה את חיים לוקחים באוטו לבית ספר ואותי לא?... לעומת זאת, בתחושה ובהבנה של נפרדות, בה לכל ילד יש את האופי, היכולות והצרכים המיוחדים לו, תחושת האפליה נעלמת ובמקומה ישנה הכרה של האחר.

מניסיון אישי, אני יכולה להגיד ששמונת ילדינו ידעו כל הזמן שהם שונים זה מזה, ולכן גם כאשר אחד קיבל והשני לא, הם לא הרגישו מקופחים. היה להם את ההבנה והאמון שכאשר הם יהיו זקוקים - הם יקבלו באותה מידה.

בשבוע שעבר ראינו עד כמה ההשוואה היא מוטעית מיסודה, איזה נזקים היא גורמת וגם הצגנו את התרופות שלה: הקבלה וההפרדה. כעת אנו מבינות שההשוואה גורמת לנזק חמור נוסף - לעיתים קרובות היא מקור לרגשות קיפוח.

אני אוהבת לדמות את הקשר בין ההשוואה לאפליה לבניין בן שתי קומות. הקומה הראשונה בבניין היא ההשוואה, והאפליה נמצאת בקומה השניה. כל עוד הקומה הראשונה לא קיימת, לא יכולה להיות קומה שניה - כלומר, אם אין השוואה, לא יכולה להיות תחושת אפליה.

כפי שראינו בשבוע שעבר, התוצאות ארוכות הטווח של ההשוואה הן ערך עצמי נמוך ותחושות של פספוס, חמיצות, כעס וחוסר שביעות רצון. אלו הן המרפסות היוצאות מן הקומה הראשונה. תחושת הקיפוח גם היא גורמת לתחושות דומות ובנוסף לכך גם לחוסר סיפוק וחוסר אמון ועשויה להוביל לתוקפנות, ונטייה להרס העצמי. אלו הן מרפסות הקומה השניה.

חשוב להדגיש שיחד עם ראיית השונות של כל ילד, עלינו לזכור ולהקפיד על כך שבאופן הבסיסי ביותר כולם שווי זכויות. אם נחזור לדוגמא הקודמת - העובדה שלציפורה חסר ברזל מאפשר לה לקבל מנת עוף נוספת ואת חיים ניקח לבית ספר, אך הם לא יקבלו גם סוכריה על מקל מפני שבכך אנו נהפוך אותם לבעלי זכויות יתר.

כל אחד מהילדים שלנו הוא שונה, אנחנו כהורים שונים זה מזה וכל העולם שלנו מלא בחוסר שוויון. אחד נולד למשפחה מבוססת ועשירה, האחר נולד עם מנת משכל גבוהה ושלישי עם כשרון מוזיקאלי נדיר. אחד קיבל היום נשיקה, אחד חיבוק ואחד יקבל מחר פשוט כי כבר לא הספקנו... הבעיה מתחילה כאשר אנחנו משווים, כי אז תמיד נמצא מישהו שזכה לקבל יותר מאיתנו, ומיד עולים רגשות התסכול והכעס.

לפני הרבה שנים הגיעה אלי אמא שילדה תינוקת אחרי מספר ילדים. התינוקת נולדה עם גוון עור כהה ועיניים כהות, שונה באופן משמעותי מאחיה ואחיותיה הבוגרים. האמא לא יכלה לשאת זאת והתביישה מאוד בבת שלה. היא היתה מונעת מהבת לצאת החוצה לשמש שלא תשתזף יתר על המידה והשתדלה שלא תצא מהבית ותבייש אותה. בגלל חוסר קבלה וחוסר הבנה של השונות, התחיל להתפתח פה מנגנון של אפליה שעשוי היה לגרום בהמשך לתחושות קיפוח קשות של הילדה, וזאת רק משום שגוון עורה שונה מהאחרים. עשינו עבודה אינטנסיבית לראות את הילדה כפי שהיא ולא על פי המודל שיש לאם בראש. היום כשיוצא לי לראות את הבת והיא בשנות העשרה של חייה, אני רואה ילדה שאמנם שונה בצבעים שלה מאחיה הבוגרים, אך האישיות הכריזמטית שלה, החכמה שבה, החיוך הכובש שלה, מזמינים להכיר אותה ואת המהות הטובה שלה.

אז לסיכום, איך מונעים אפליה? אין צורך שכולם יקבלו בדיוק באופן שווה. יש צורך שכולם יבינו ויפנימו את השונות.

אם אני מטמיעה בבית שלי תקשורת דרך השוואות בין ילד אחד לשני, ילד שלא יקבל, לא יסופק וירגיש שמפלים אותו. מהר מאוד ייווצרו אצלו גם "המרפסות" של הקומה השניה - שביניהם בטחון עצמי נמוך, חוסר סיפוק, תסכול ואף תוקפנות.

אם לעומת זאת נעביר מסר לילדינו שאין שוויון בעולם וגם לא בבית, אם ניתן להם תחושה שאנו רואים כל אחד מהם כישות נפרדת ושונה, הדבר יגדיל את הערך ואת הביטחון העצמי שלהם. אם נגדל אותם בתודעה כזו ונסביר להם שוב ושוב את המסר, הם יבינו בסופו של דבר שעל כל אחד מהם אנחנו חושבים וכל אחד מקבל מענה אחר. נאמר להם לדוגמא, אם תרצו לשמח את אבא ולהכין לו קפה, לא תכינו לו קפה כמו שאמא שותה, עם כפית שטוחה של קפה וחלב שקדים. תכינו לאבא את הקפה שהוא אוהב, שתי כפיות קפה ובלי חלב כלל. למה? משום שאמנם שנינו אוהבים לשתות קפה, אך כל אחד מאיתנו אוהב את הקפה שלו אחרת.

אפליה מקפלת בתוכה את המילה אפל. אם יש בבית שלנו תחושה של אפליה אנו מאפילים על הקשר עם ילדינו. על ידי הדגשת השונות, נרחיק מביתנו את האפלה ונדליק בביתנו אור יקרות, את אורם וייחודם של כל אחד מילדינו.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים