דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

מריבות בין אחים - חלק ב / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

 

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת שְׂמֵחִים
שֶׁאֵין לִי אֲחָיוֹת וְאֵין לִי אַחִים
אַבָּא וְאִמָּא הֵם רַק שֶׁלִּי
וְאֶת כָּל הַנְּשִׁיקוֹת הֵם שׁוֹמְרִים בִּשְׁבִילִי,
אֲבָל כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי חוֹלֵם
וְזֶה מַרְגִּישׁ לִי אֲמִתִּי
אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּבֶהָלָה
מֵהַצְּרָחוֹת שֶׁל אֲחוֹתִי

(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

 

המחלוקת, כפי שראינו בשבוע שעבר, היא דבר טבעי ואפילו רצוי, כל עוד היא מתנהלת בצורה מכבדת. אך מה קורה כאשר מתפתחת מריבה?

העקרון הראשון הוא - לא להתערב בתור שופטים. אין לנו אף פעם את התמונה המלאה על מנת להיות שופטות. יתרה מכך, לעיתים קרובות הילדים רבים כדי לקבל את תשומת הלב שלנו. אם ננטרל את עצמנו ונשאיר להם את ההתמודדות בינם לבין עצמם, הילדים ילמדו מהר שאין זו דרך לקבלת תשומת לב ובכך נמנע הרבה מאוד מריבות עתידיות.

הבת: "אמא, תגידי לה!" (זה הולך יחד עם מנגינה תואמת..)

אמא: "את יכולה להגיד לה בעצמך. אני לא חושבת שאני יכולה לייצג אותך טוב יותר. אני עומדת כאן וגם אני מקשיבה לך".

עוד משפט מוכר: "זה הוא התחיל".

אמא: "אני מבינה שיש דברים שאני לא יודעת שקרו ביניכם, אין לי כוונה לערוך תחקיר. תיגש אליו ותפתרו את זה ביניכם".

במקרה הצורך, אם נראה שקשה לילדים בינם לבין עצמם, נוכל לסייע ולתווך ביניהם, עדין מבלי להיות שיפוטיים. נסביר ונדגים להם כיצד לדבר, כיצד להביע רגשות כמו כעס, תסכול וקנאה, וניתן לכל אחד בתורו לומר את דברו, כקטון כגדול תשמעון.

חשוב שניתן לילדים כלים איך להתקדם הלאה, איך לפתור ביניהם את הוויכוח. כך הם ילמדו לגבש דעה, לדייק את התחושות שלהם ולנמק ולהציג את הטיעונים שלהם. הם יהיו עצמאים להתנהל בקשרים חברתיים, ולא יפתחו תלות בנו לפתור את הבעיות והקונפליקטים שלהם.

עקרון שני, לא פחות חשוב - לא להתעלם מאירועים. כל עוד המחלוקת היא במילים, כמובן שאין לנו סיבה להתערב. גם כאשר הוויכוח הופך למריבה ועימות לא נתערב כשופטים לגופו של עניין, אך אז לא נוכל נתעלם מהאירוע עצמו. המסר שלנו יהיה שהמריבה אינה דרך מקובלת ובונה, אלא צריך לדבר על מנת לפתור את הבעיות. לדוגמא: "תתרחקו אחד מהשני, אתם יכולים לדבר", וגם: "אנחנו לא מרביצים, נקודה.", "אני לוקחת בינתיים את הטרקטור, עד שתמצאו ביניכם את האופן שבו תוכלו להתחלק בו".

כאשר אנחנו מנסים להנחיל לילדים התנהגות מסוימת, הדבר דומה לתרגול של שריר. במקרה זה אנו רוצים שיתרגלו את שריר הדיבור במקום זה של התוקפנות. אם השריר של התוקפנות יופעל, הוא ילך ויתחזק והנטייה לכיוון זה תהפוך להיות אוטומטית. לכן נדרשת תגובה מידית לכל אירוע של תוקפנות, גם אם הוא הקטן ביותר. לדוגמא, אם האח הגדול עובר ליד האח הקטן ו"רק" נותן לו כאפה, הוא יזכה מיד להערה מצדנו: "אנחנו לא מרביצים" וכן הלאה.

חשוב מאוד שיהיו בבית חוקים ברורים, לדוגמא: לא מרימים יד, לא מקללים, לא טורקים דלתות ולא משחיתים רכוש. כך הילדים יודעים בבירור כאשר הם עוברים על אחד מחוקי הבית. לדוגמא, יכול להיות שאני ממש ממהרת לעבודה ומחליטה לחצות את הכביש ברמזור אדום. אם יעצור אותי שוטר לא אוכל לומר לו: "לא ידעתי", או: "הוא התחיל", ברור לו ולי שעברתי על החוק. הסתכנתי ונתפסתי ויש לכך השלכות. כך צריך להיות גם בבית שלנו, לגבי החוקים הבסיסיים והחשובים הללו. לפעמים אני שואלת הורים, האם יש לכם שלושה חוקים שכל אנשי הבית יודעים אותם באופן ברור וחד משמעי? כמו: לא אוכלים בסלון, לא מכניסים מסמר לשקע או לא מרביצים...

יש בדרך שתי מלכודות נפוצות שעלינו להיזהר מהן. ראשית, לא להיכנס לתבניות של תמיכה באחד הצדדים רק בגלל מעמדו השונה. כלומר לא נוותר לקטן משום שהוא קטן או לגדולה משום שהיא הבכורה וגם לא להביע אהדה אוטומטית לזה שבוכה. בכל המקרים הללו אנחנו נותנים לילד כוח שיוכל להשתמש בו בעתיד שלא בצדק. אם נאמר לאביטל: "תוותרי ליעלי משום שהיא קטנה", יעלי תמשיך לחטט לאביטל במגירה. היא תשתמש בכוח שלה עלינו ועל יתר האחים כקטנה. היא לא תעשה זאת מתוך רוע, אלא רק מתוך נוחות וביסוס מעמדה בבית ואילו אנו נשריש לה דפוס לא נכון שלא ישרת אותה בחייה. באופן דומה אם אנו תומכים במי שבוכה, אנחנו מעודדים אותו לבכות גם בעתיד. במקום זאת, עם כל מקרה נתמודד בהיגיון ונשתדל שלא לשפוט בכלל.

המלכודת השניה היא הבחירה בדרך הקלה של הבריחה מהתמודדות והעונשים: "שניכם עכשיו לחדר מיד" או: "בגלל ההתנהגות הזאת אין להזמין חברים למשך שבוע". נזכור תמיד שדרך המריבה הזו אנחנו סוללים את דרכינו ואת דרכם להמשך. רק התמודדות שלהם עם עצמם תבנה אותם ותגרום לכך שהפעם הבאה תהיה קשה פחות. ולגבי עונשים, כבר הסברנו בעבר מדוע אין זו דרך מומלצת.

ועוד שני טיפים על דרך החיוב. לעיתים קרובות, כאשר הרוחות כבר לוהטות, יהיה קשה לילדים לקיים שיח ביניהם. מומלץ להמתין שעה ולפעמים אפילו יום או שבוע, ואז ליזום שיחה בין הילדים על מה שקרה: "אני רואה שכרגע אתם סוערים ונסערים. אני יודעת שאפשר לדבר אתכם בנחת, אז אנחנו ניקח פסק זמן זה מזה, כל אחד ילך למקום אחר, ומאוחר יותר אני רוצה לשמוע מה קרה כאן ואיך אתם מציעים להמשיך מכאן הלאה כי אני יודעת שיש לכם את היכולת לכך".

ובכל הזדמנות נאיר באלומת אור את הטוב בבית. נשבח אותם על יחס טוב ומכבד זה לזו. כשנראה את ילדינו מסתדרים או מתייחסים בכבוד ובוויתור זה לזו, נדבר על כך ונפאר זאת. זה המקום להגזים. כמו שאנחנו יודעות להגזים בכעס שלנו עליהם, נפריז בתשבחות ובחיוך שלנו נאיר את היחד שלהם. נשקף להם את הנתינה שכרגע לכדנו בעינינו ונעטוף אותם בעטיפה מוארת וטובה.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים