דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

האם אני דחיינית? / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

אַבָּא שֶׁלִּי הוּא חַשְׁמַלַּאי
וּבְשָׁעָה הוּא מַסְפִּיק אוּלַי
לְהַרְכִּיב עֶשְׂרִים מְנוֹרוֹת
בְּבָתִּים שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת אֲחֵרוֹת
אָז אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה מַמָּשׁ לֹא בְּסֵדֶר
שֶׁאֶצְלִי יֵשׁ חוֹשֶׁךְ כְּבָר חוֹדֶשׁ בַּחֶדֶר

(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

 

לא תמיד אני מרגישה כאן ועכשיו את הנושא שעליו אני כותבת... היום יום חמישי ומחר מועד הגשת הטור לעיתון. אך אני מוצאת את עצמי, במקום לשבת להתרכז ולכתוב, עושה רשימת קניות לבישולים לשבת, בין לבין פוגשת הורים בקליניקה ומתנתקת מהמטלה, עונה למיילים, מכינה ארוחת צהריים, עונה לטלפון ממטופלת שלי בבידוד ורק לא כותבת את הטור הזה. מה בעצם הדבר שמנהל אותי עכשיו? מהי דחיינות? והאם אוכל אני לנהל אותה?

מזמינה אתכם להיות לרגע תיירים ולהתלוות אלי לטיול ב"ארץ הדחיינות". לחלקכן השבילים בה יהיו זרים, ולחלקכן הנופים כמו גם התחושות והמחשבות יהיו מוכרים וידועים, למי יותר ולמי פחות.

דחיינות היא התנהגות המתאפיינת בהימנעות של אדם מביצוע פעולה או מטלה שהוא מעוניין או צריך לבצע. לדחיינות יכולות להיות סיבות שונות: פרפקציוניזם - כלומר החשש לטעות או להיכשל; דיכאון המדכא את הרצון לעשות כל דבר; הפרעת קשב וריכוז הגורמת להסטת תשומת הלב לדברים אחרים; וחרדה חברתית המונעת מאיתנו לפעול בסיטואציה מורכבת מבחינה אנושית התנהגותית.

סיפור אמיתי: מזה כחודשיים מונחת בחדרי שקית ענקית של בגדים שהוצאו על ידי ילדי מהארונות כדי שאעבור עליהם ואמיין אותם. את הבגדים השמורים והטובים להעביר הלאה למשפחה, חברים או נזקקים ואת הפגומים לשלוח למחזור. בכל יום אמרתי לילדיי בארוחת הערב שיש לי משימה שטרם השלמתי ואני מחכה לכוחות ולפניות לבצע אותה. כאשר שותפתי תהילה זומר שלחה לי את הסיפור הנפלא על השקית, קרה לי משהו מדהים. קראתי את הסיפור ומצאתי את עצמי שם אל מול השקית הפרטית שלי. למחרת התקשרתי לתהילה ואמרתי לה שאני צריכה לבדוק מה בדיוק הניע אותי, אך לאחר שסיימתי לקרוא את הסיפור, הפלא ופלא - לאחר חודשיים ועשר דקות המשימה הושלמה. ליד השקית הגדולה הריקה ניצבו שורת שקיות עם פתקים מצורפים, בהם מצוינים היעדים השונים שאליהם הן ממוענות. תוך יום הכל כבר חולק כלא היה, אך משהו אחד כן נשאר מאחור... המחשבה, ההרהור, מה קרה כאן? האם אני טיפוס דחיין? איזו מבין הסיבות שראינו קודם גרמה לי לדחות את המשימה הזו שוב ושוב?

באופן אוטומטי המחשבה לוקחת אותנו להאשמה עצמית: יש ערימה של ניירת שאני צריכה לטפל בה, משמע שאני לא בסדר. אני לא מצליחה לשמור על הבית נקי ומסודר ואני לא משקיעה מספיק בילדים, זה אומר שאני לא אמא טובה. ננסה להציע כיוון מחשבה שונה. דרך אחרת לפרש את הדברים.

בקליניקה שלי אני שומעת המון על אינטנסיביות ועומס גדול בחיים, על התנהלות בין בית לעבודה וללימודים, בין חינוך הילדים למשפחה המורחבת וכן הלאה. בעיני חלק גדול מתופעת הדחיינות מגיע מתוך המקום הזה של ריבוי המשימות והמטלות. במציאות אכן ישנן מטלות רבות, לכן אנחנו נדרשות תמיד לתעדף ונאלצות לדחות חלק מהדברים.

אולי הסיבה שאנו מאשימות את עצמנו היא בגלל בחירות לא נכונות, כאשר ישנן משימות שחשובות לנו, ובכל זאת אנו חוזרות ודוחות אותן. כיצד אנו מחליטים מה לבצע ומה לדחות?

מסתבר שהשיקולים שלנו לא תמיד לגופו של עניין. פעמים רבות מנחים אותנו דברים חיצוניים כמו: אני חייבת, לא נעים, מה יגידו, מצפים ממני וכד'. שיקולים אלו קשורים כולם לסביבה ואינם נובעים מהאמונה וההיגיון הפנימי שלנו. אבל בסופו של דבר, חוסר הכוחות, וחוסר הזמן חייבים לגרום לוויתור על חלק מהמשימות, ואז זה יקרה במקום הכי בטוח - בבית. כלומר בגלל הלחצים האמיתיים או המדומים מבחוץ, אנו מוותרים על החשוב לנו ביותר. יוצא שהמשימות הראשונות שאנו דוחים קשורים לבית שלנו ואפילו לילדים האהובים והיקרים לנו מכל.

האם זה באמת הכרחי? האם איננו יכולים להחליט בעצמנו על סדר העדיפויות הנכון לנו?

בחודשים האחרונים אני שומעת בקליניקה שלי מנגינה אחרת ולא מוכרת. אני שומעת  אנשים ממלמלים תפילה שהקורונה תעלם, מביעים חשש מהמצב הכלכלי, חרדים לבריאות, נבוכים משנאת אחים ברחובות ולוחשים שרק אחדות בתוכנו תביא לסוף המגפה. אך כשאני שואלת איך את או אתה מתמודדים בתקופה הזו, אני שומעת ניגון שונה: לי באופן אישי ממש טוב, סוף סוף אני לא "צריך" אפשר בשם הסגר והקורונה להתנהל אחרת, יש אישור עולמי. אישה מדהימה שכל הילדים שלה נשואים אמרה לי: "הקב"ה סידר לי כמתנה סגר לחגים. אני כל כך עייפה, לארח זה דורש ממני כל כך הרבה, מעולם לא אפשרתי לעצמי לומר לילדי ולנכדי - השבת פחות מתאים...".

אחד האנשים שמגיעים אלי סיפר לי שלפני מספר שנים היה בשליחות בחו"ל מטעם עבודתו, שם היה מקובל שכל יום שומטים את העט בחמש וחצי וביום ראשון יש חופש לכולם. אך כאן בארץ ככל שעובדים יותר, ככל שחוזרים מאוחר יותר ומקיימים פגישות צוות בשעות הערב, אתה נחשב לעובד טוב יותר. גם הוא מודה על הקורונה, שבזכות השינוי המהותי שמתנהל בתחום התעסוקתי ישנם הסדרים חדשים בעבודתו. הוא אינו נדרש לנסוע כל יום בפקקים, במקום זה הוא יושב בספרית היישוב בו הוא גר ועובד שם, כך הוא מגיע בשעות סבירות הביתה. נוסף על כך, משום שרבים מתנהלים בימי קורונה עם הילדים בבית, הישיבות המרובות פחתו ונשארו רק ההכרחיות.

האם אנו צריכים את הקורונה שתכתיב לנו מה חשוב לנו, מה משרת את הערכים שלנו, מה נחוץ לנו לביתנו ולילדינו? הקורונה לקחה לעצמה את הכתר (Crown) להחליט עבורנו החלטות הקשורות ל"לא נעים לי", לרגשות אשמה, ל"צריך", ול"לא יפה", ונתנה לנו את האפשרות לבחון מחדש מה מתאים לנו כמשפחה, כאימהות וכמחנכות.

הקב"ה נתן לנו את כתר הבחירה החופשית ואת השכל והלב להבין מה נכון וטוב עבורנו. את היכולת לבחור בין העיקר לטפל, היכולת לחשב מסלול מחדש ולבחור מה נכון לנו בכל יום מחדש. אם משפחתי והפניות לילדיי חשובים לי ביותר, תמיד אוכל לדחות משימות אחרות שפחות חשובות לי. אוכל לתת יותר למעגלים הקרובים והרחוקים  מתוך תחושת שלמות והתאמה.

תמיד תהיה "שקית" בפינת החדר שתחכה לי. אולם לא אתן לה לנהל אותי באמירות "לא יפה", "חבל", "לא נעים", "יגידו", "יראו"... אלא אני אנהל אותה ואומר לה: "כן, את חשובה, אגיע גם אליך. אך אני בוחרת לעשות קודם את מה שחשוב לי ומשמעותי לי באמת".

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים