דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

להיות סנגורית / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

 

 

אִמָּא סִפְרָה אֶתְמוֹל לְחֲבֵרָה
שֶׁאָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק נוֹרָא
לֹא הֵבַנְתִּי מָה מַצְחִיק בִּכְלָל וַאֲפִלּוּ
הַחֲבֵרָה נִרְאֶה לִי צָחֲקָה בִּכְאִלּוּ
וְלִי לֹא אִכְפַּת לִי אִם זֶה מַצְחִיק אוֹ שְׁטוּתִי
הָעִקָּר שֶׁאִמָּא אוֹהֶבֶת אוֹתִי


(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

 

לא למדתי עריכת דין ולא ממש מתמחה במשפט אז מה הקשר בין עולם המשפט לעולמי כאם ואיך סיגלתי לעצמי מיומנויות פנומנליות של סנגורית?... את ההכשרה בסנגוריה קיבלתי באוניברסיטה של החיים שמקנה תארים שונים ומגוונים ואת ההתמחות בתחום הזה קניתי בעבודה מאומצת - בעיקר על ילדיי שלי.
את התואר "אמא" קיבלתי כאשר נולד בני הבכור ודרכו התחלתי ללמוד את רזי המקצוע. השנה הראשונה ללידתו עברה ב"ה בקלות בזרימה ובהנאה רבה וחשתי איך כל המשפחה המורחבת מתאהבת בו יחד איתי. הייתה מישהי במשפחה המורחבת שלנו שילדיה כבר בגרו, וכל פעם שראתה את ההתנהלות שלי עם בני היא סיפרה לי בהומור איך הילד שלה היה בכיין לא קטן, בשונה מבני. לבת האחרת שלה היה תפריט מזון מאוד מסוים ולא מגוון והמון מאכלים לא היתה מוכנה לאכול, בניגוד לבני שלא היה בררן. הבת האחרת שלה פיתחה מחלות עור שונות. שמתי לב שלא רק היא היתה מדברת כך עליהם, אלא שכך ילדיה זכורים כתינוקות בתודעת המשפחה. אני הכרתי את ילדיה כבוגרים ומאוד אהבתי אותם, בהחלט מוכשרים ומקסימים. חשתי שהשיתופים הרבים שלה לגבי היותם תינוקות מאתגרים עבורה, עשו להם עוול. למרות היכרותי הבלתי אמצעית איתם, לא יכולתי שלא להיות מושפעת מכך ששמם כ"תינוקות קשים" הולך לפניהם.
כשביתי השניה נולדה, היא האירה את ביתנו באור יקרות. היא הגיעה לעולם יומיים לאחר שהגשתי את התיזה שלי בתואר השני, כך יכולתי לממש את רצוני  להישאר בבית יחד איתה עד גיל שנה ולהתמסר לה בשעות הבוקר, כשאחיה הגדול בגן. הגידול שלה בשנתה הראשונה אתגר אותי. היא לא ישנה הרבה, רצתה להיות המון על הידיים והפעילה אותי סביבה באופן אינטנסיבי. כשהמשפחה הגיעה לבקר ולראות את הפלא, נשאלתי איך היא, איזו תינוקת היא ושאלות דומות. חששתי לשתף אותם בגידול השונה והמאתגר, משום שלא הייתי מוכנה ששמה יתווסף לרשימת "התינוקות הקשים". החלטתי לספר לשואלים סיפור אחר, מתוך הבנה כי בתי המתוקה לא בחרה את חוסר הנוחות שלה. היא לא רוצה להכביד עלי, היא רק רוצה להיות מסופקת ורגועה. חשבתי לעצמי שאם אספר להם את מה שאני חווה, הדבר ישפיע עליהם. חששתי שהם לא יתייחסו אליה יפה, שלא יבקשו להוציא אותה לסיבוב במושב להשוויץ וכד'. החלטתי שאמצא לי את התמיכה במקומות אחרים (בעיקר בעלי), ולהם אספר את הסיפור שהייתי רוצה שיסופר על ביתי. מצאתי את עצמי עונה להם שהבת שלי מדהימה, שטוב לי להיות איתה, שהיא תינוקת מהממת ושאין כמוה. הפלא ופלא, כשהם שמעו זאת הם נמשכו אליה, התייחסו אליה בחמימות ורצו בקרבתה. כולם נדבקו בהתפעלות שלי ממנה, האמינו לי וסמכו עלי והתייחסו אליה בהתאם. היא חוותה מראות אוהבות וטובות מהסביבה המתפעלת ובהתאם לכך החזירה מהשפע שלה וכך נוצר מעגל המזין את עצמו. כשמלאה לביתי שנה, משהו בה נרגע. היא הפכה להיות תינוקת מסופקת. העצמאות והגדילה היטיבו עמה והקשר שלי איתה נהיה קרוב, חם ומיוחד מאוד, כפי שהוא עד היום (ביקשתי את רשותה לשתף בטור זה). דרך השתלשלות האירועים הזו למדתי עוד שיעור גדול באוניברסיטה של החיים.
מה שלא ידעתי אז, לפני יותר מ- 20 שנה, הוא שהעיקרון הזה מוכר ונחקר ואפילו יש לו שם: "הדבקה רגשית". מסתבר שהרגשות שלנו משפיעים ו"מדביקים" את הסביבה שלנו ברגשות דומים, והדבר קורה גם באופן בלתי מילולי ובלתי מודע. מחקרים מסוף המאה הקודמת מצאו שיש חלקים במוח המופלא שלנו שאחראים על התהליכים הללו ונקראים "נוירוני מראה", בזכותם אנו חשים את מי שעומד מולנו ומזדהים איתו.
מכירה את החנות הזו שאף פעם לא התלהבת ממנה, ופתאום את מוצאת את עצמך נכנסת, רק בגלל דברים טובים ששמעת עליה מחברה טובה? או שאחותך אמרה לך שממש ממש כדאי לך ללכת לשוחח ולקבל עצה ממישהי ועשית זאת רק בגלל מה שהיא אמרה? קרה לך פעם שאיש מכירות טוב הצליח להדביק אותך בהתלהבות שלו וכך קנית מוצר שכלל לא תכננת?
לפני מספר חדשים קרה לי שוב דבר דומה. קראתי ספר שלא היה חביב עלי במיוחד ודי הכרחתי את עצמי לקרוא אותו עד לסופו. ולפני הקורונה, יצא שנפגשתי עם שתיים מחברותיי הטובות לקפה ויצא לנו לשוחח ארוכות על אותו הספר שבמקרה שלושתנו קראנו. סיפרתי שאני לא ממש התחברתי אליו ולמען האמת לא ממש הבנתי את הפואנטה שלו. דעתי לא ממש התקבלה וצפיתי בשתיהן מדברות על הספר בפליאה. בפנים קורנות מהתלהבות גובלת באקסטזה, הן שיתפו אחת את השניה על הרבדים השונים שמצאו בספר. התבוננתי בחברותי, שאני מעריכה ואוהבת מאוד והן הלהיבו אותי ובעקבות זאת עשיתי דבר שאני לא נוהגת לעשות - החלטתי לקרוא שוב את הספר. הקריאה השניה היתה חוויה שונה לחלוטין, והצלחתי לראות ולחוות את הספר באמת כמפעים.
כשאנו מוסרים דבר ערך מידינו למישהו אחר הוא קולט את תחושתנו: "תחזיק בזהירות רבה את האתרוג", "אני נותנת לך צ'ק פתוח, תשמרי עליו שלא ילך לאיבוד", "תחזיר את הקערה עם הביצים לשכנה, לך בזהירות שלא ישברו", "זהו סידור שקיבלתי מסבי אל תניח אותו ליד האוכל". יש לנו כוח השפעה רב, כי הרגש החזק שאנו מרגישים, לטוב ולרע, עובר חזק לסובבים אותנו ומשפיע עליהם.
אז בדרכי שלי, כאשר אני מוסרת את ילדי מזרועותיי לזרועות הסמכות בגן או בכיתה, אני חובשת את הכובע של הסנגורית ומוצאת מספר דקות לספר לגננת או למורה על הנפלאות של בתי או בני: "יש לו יכולת שכלית מצוינת", "אנחנו ממש מתלהבים מהיכולת המוטורית הגבוהה שלה", "שמנו לב שכשהלמידה אצלו נחווית מותאמת אליו, הוא מגיע למיצוי היכולות שלו", וגם - "היא ממש בוגרת ואפשר תמיד לשאול אותה האם היא מבינה", "אנחנו כהורים רווים ממנו המון נחת, הוא בן ואח מקסים ואהוב מאוד" ועוד ועוד. למורה, למלמד או לגננת יש המון ילדים שהם אחראים עליהם. מטבע הדברים, הם לא חשים את התחושות שאנו חשים כלפי ילדינו. כדי לגרום לכך שהם יקבלו יחס מכבד ואוהב, נרצה להדביק ברגשותינו את מי שנמצא איתם ומטפל בהם רוב היום. אם נצליח בכך, ילדינו יזכו למראה חיובית שתוציא גם מהם יחס חיובי בחזרה.
בכל הזדמנות בואו נבחר להיות הסנגורים של ילדינו, וגם של חברינו וכל הסובבים אותנו. נעשה "הדבקה רגשית" המונית כאשר נעביר רגשות חיובים, ועל ידי כך נציף את המשפחה, החברה והארץ שלנו בטוב.


ד"ר מירי אילת
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים





צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים