דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

ציפיות - חלק ב / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

תָּמִיד אֲנִי אוֹהֶבֶת כְּשֶׁבָּא אוֹרֵחַ
כִּי אָז אַבָּא אֵינוֹ מִתְוַוכֵּחַ
וּמַסְכִּים לְמַלֵּא אֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת
רַק שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה לוֹ בּוּשׁוֹת...

מָה כָּעַסְתִּי שֶׁדּוֹד זַלְמָן לֹא בָּא
דַּוְוקָא כְּשֶׁחָלַמְתִּי כָּל כָּךְ עַל בּוּבָּה


(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

בשבוע שעבר דיברנו על הציפיות שלנו מהסביבה. ראינו שהציפיות שלנו משקפות את האמונות שיש לנו בראש לגבי הסובבים אותנו, ושהן בדרך כלל הן אינן תואמות את הרצון או היכולת שלהם.

אז מה קורה כאן בעצם? בראש שלנו אנו מדמיינים כיצד הילדים שלנו, בני הזוג או מסגרת העבודה שלנו אמורים להתנהל, אך בדרך כלל הדברים אינם מתממשים כפי שציפינו. התוצאה המידית היא האכזבה ואיתה אמירות מייאשות ומדכאות: "מה חשבתי, הוא לעולם לא יהיה מוצלח בנגינה", "רק בבית שלנו הילדים קשים בבוקר, לעולם לא יהיה כאן שיתוף פעולה". לחילופין, חוסר שביעות הרצון יכול להביא לרגשות אשמה: "אני אמא גרועה, אולי אם הייתי מקשיבה לחמותי הילדים היו יותר מסודרים",  או תוקפנות: "הכל בגללו, הוא לא שם לילדים גבולות".

הציפיה אכן מעוררת בנו מחשבות ותחושות קשות, של אכזבה, אשמה ואף תוקפנות. אך כלפי מושא  הציפיה, אם זה בן הזוג ובעיקר אם אלו הילדים שלנו, האכזבה שלנו יכולה לגרום לנזק הרבה יותר חמור. שמעתי פעם שאכזבה מגיעה מלשון כזב, שקר. כשאני מצפה אני מכניסה גם את עצמי וגם את מושא הציפיה למצב של שקר. אני לא נמצאת בתודעת אמת משום שהציפייה אינה תואמת את המציאות היא שקרית וכוזבת במהותה. ואילו למושא הציפיה ישנן שתי אפשרויות, אשר שתיהן שקר. האחת - להאמין שהוא חסר תועלת ולא רצוי מפני שאינו עומד בציפיות, והשניה - להתאמץ לעמוד בציפיות למרות שאין הם מייצגות את רצונו החופשי. כך או כך, הוא חוטא לאמת של עצמו. עסקנו בעבר במדור זה, בחשיבות הערך העצמי של הילד, לכן נתמקד הפעם בהיבט השני - הניסיון של הילד לעמוד בציפיות של הוריו, ובמילים אחרות, הניסיון שלו לרצות אותנו ממקום של ויתור.

אני מכירה כל כך הרבה שהחליטו ללמוד, לעסוק ולבחור בחירות שונות, רק מפני שהם רצו לרצות את האחר ולמלא אחר הציפיות מהם. דמיינו לכן שנתבקשתן לארגן פעילות במקום העבודה, לארגן מסיבת יום הולדת לבן משפחה, להסיע מכרה באופן קבוע וכד'. אם אסכים רק כי לא נעים לי, זה תמיד התפקיד שלי, מצפים ממני, לא רוצה לאכזב וכד', אני מתנהלת מתוך שקר. במקום לאכזב, אני גורמת לעצמי לפעול באופן שאינו מתאים לי. כאשר זה קורה לעיתים רחוקות, ניחא, אך אם זהו דפוס קבוע אצלי, זו כבר בעיה. הראש אומר: לא נעים, תרצי, תהיי בסדר וכו', אבל הגוף מדבר, הוא לא שותק, הוא מזכיר לנו שאנחנו במקום הלא נכון והמדויק עבורנו.

זוכרות את הסיפור של יעל משבוע שעבר? זה בדיוק המקרה שלה. הרצון לרצות מוביל אותנו לשקר, לא להיות נאמנים לעצמינו ולחיות על פי המאוויים של האחר. חוסר ההתאמה בין הראש המרצה לרגש התסכול העמוק יותר של החיים בשקר, כמו בדוגמא של יעל, גרם להשלכות פיזיולוגיות. המאמץ לגרום לכולם להיות מרוצים על חשבוני, לעבוד על "המושלמות", ולהתמיד ב"אני אסדר, אארגן, אקח על עצמי", יכול בסופו של דבר לגרום לתחושות של דכאון וריקנות ולהתבטא במיחושים בגוף.

אז ראינו את הנזק הנובע מהציפיות שלנו. אבל עדין אנו רוצות לחנך את הילדים שלנו, להציב להם רף גבוה ולעזור להם להתקדם. איך נכון לעשות זאת מבלי ליפול למלכודת של הצבת ציפיות?

את התשובה נוכל למצוא בתוך עצמנו. אנו האימהות הכי טובות שאנו יכולות, אנו נותנות בכל יום את המאה אחוזים שלנו, אך איננו גיבורות על. אנחנו לא יכולות להתחרות עם יכולת האפייה של השכנה, לא מנקות קפדניות כמו הגיסה, לא המחנכות המדופלמות כמו החמות וגם לא מצחיקות כמו דודה רבה. אנחנו פשוט יכולות להיות הכי אנחנו. כך גם לגבי ילדינו.

קודם לראות את ילדינו כפי שהם ולקבל אותם. אנחנו יכולים ואף נדרשים לעזור להם לגדול ולהתפתח, אך לא מתוך מטרה לשנות אותם על פי רצוננו, אלא במסלול שמתאים להם: "חנוך לנער על פי דרכו". רצוי שנעמיד להם רף גבוה, אך כזה שמתאים להם ושהם יכולים לעמוד בו. לא לשבור אותם ולייאש אותם בציפיות שלא מותאמות להם.

מה שעומד בשורש העניין הוא מי במרכז. יש להישמר שלא להפוך את עצמינו למרכז, ולתת להם את התחושה שהם עושים ופועלים, לומדים ומצליחים עבורנו, בשביל שנהיה שמחים ומאושרים. למשל אם דודי אוהב שיש לו חבר אחד, אך אמא שלו לא מפסיקה לומר לו שהוא צריך הרבה חברים. שהוא צריך להזמין כל יום לפחות שני חברים שונים ולעשות מאמץ בעניין. דודי יעשה זאת כשיראה את אמא שמחה ומספרת לכולם שדודי מאוד מקובל ויש לו המון חברים שבאים אליו הביתה. דודי אמנם מעדיף את חברו הטוב, את השקט שלו אחה"צ, או את המשחק עם אחיו, אך הוא למד לעשות את מה שמתאים לאמו כדי להיות ילד טוב וכדי שאמו תהיה שמחה ומלאת נחת ממנו. הוא חי בשקר. אבל יש גם דרך נכונה לעשות זאת - לשים את הילד במרכז. אם אמא מאמינה שחשוב שיהיו הרבה חברים, עליה להסביר לדודי עד כמה זה חשוב עבורו, עד כמה זה יהיה לו כיף ועד כמה זה יעזור לו גם בכיתה וגם בעתיד כשיגדל. במקרה כזה יש סיכוי טוב שדודי אכן יזמין יותר חברים, ואולי אפילו יתחיל בעצמו להנות מכך.

וכמובן לא לשכוח לפזר מחמאות ותשבחות. לפרגן כאשר הם מגלים אחריות, כשהם שואפים להגיע למקום גבוה יותר. להחמיא להם על המאמץ שעשו, על הדרך שעברו ועל מה שכבר השיגו, ולא להחמיץ להם פנים על כך שהם לא מספיק כמו אחרים, שעדין זה לא מספיק, שאינם עומדים בציפיות.

ולפני סיום עוד דוגמא מחיי היום יום שלנו. אמנם הייתי רוצה שהחדר שלהם יהיה תמיד מסודר, אך לא אתחיל במונולוג הציפיות על איך חדר ילדים צריך להיראות. גם לא אומר להם שאם החדר יהיה מסודר זה ישמח אותי מאוד. אלא אקרא להם לחדר, אראה להם מה צריך לסדר ואבקש בפשטות שיסדרו. אוכל גם להוסיף ולהסביר שכך יקל עליהם למצוא את החפצים שלהם, שיהיה לחברים שלהם נעים יותר לבקר וגם שההרגל לחיות בבלגאן לא ישרת אותם בעתיד.

אני עובדת כבר יותר מ- 20 שנה בכפר של נוער בסיכון. אלו נערים ונערות שלא שפר עליהם גורלם, חלקם הוצאו מביתם וחלקם בחרו שלא לגדול בביתם. יום אחד, לפני שנים, נכנסה נערה מקסימה כבת 16 לחדרי וסיפרה לי על השבת האיומה שחוותה בביתה. שאלתי אותה: "התאכזבת?" היא הסתכלה לתוך עיני עמוק לתוך נשמתי, ולימדה אותי בחכמתה הרבה, במשפט אחד - תורה שלמה. היא אמרה לי: "למדתי כבר שציפיות יש רק בכריות".

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים