דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

סודות / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

 

 

אִמָּא לָחֲשָׁה בְּאֶחָד הַלֵּילוֹת
שֶׁיֵּשׁ לִי מַמָּשׁ אָזְנַיִם גְּדוֹלוֹת
שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת גַּם כָּל דָּבָר סוֹדִי
וְשֶׁחָשׁוּב שֶׁלֹּא לְדַבֵּר לְיָדִי
כָּךְ, בְּעַד לַדֶּלֶת הִרְעִימָה אָז אִמָּא
הָאֱמֶת, נִרְאֶה לִי טִפֹּנֶת הִגְזִימָה
(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

יש לכם סוד?

כמה זמן הוא שמור אצלכם?

היכן הוא שוכן בכם? בראש? בבטן? בלב? ברגליים?

כמה הוא שוקל? עד כמה הסוד הזה הוא כבר חלק מכם, מהאישיות שלכם, מהפחדים, מהבדידות? כמה אנרגיה אתם משקיעים בשמירת הסוד?

 

אשתף אתכם בסוד שלי. לא נעים לי, מרגישה בושה, קצת מלחיץ לספר. גם חרדה... מה תחשבו עלי? אולי לא אצא כל כך מקצועית מהגילוי הזה? קצת מביך...

אז... לקח לי המון זמן לשבת ולכתוב את הטור הזה, קמתי ישבתי, מחקתי העליתי על הכתב מקרה ששמעתי בקליניקה שלי שקשור מאוד לנושא הכתבה, ומחקתי. הרגשתי מרגע לרגע שאני נעשית כבדה, לא רגועה. תהילה שותפתי לטור כבר שואלת בנועם ובעדינותה הרבה: "מה נשמע...?"

אני מודה. אומרת וחושפת את הקלפים ומגלה את הסוד: אני מתקשה לשבת, לכתוב, להתרכז, לנסח ולהיות מדויקת במילים שלי.

החששות... אולי תגלו שאני לא באמת מקצועית, וכל הלימודים שלמדתי, התארים, הניסיון... אם אומר שלא הולך לי היום ואני לא מסתדרת עם הטור הזה, עם הנושא הכבד והמכביד, עם הכתיבה, אזי אחשוף את סודי שמסתתר במחשכי נפשי - שאני לא מי שאתם חושבים, לא קל לי לכתוב.

כבר 10 שעות היום מסתובבת סביב המחשב ולא מצליחה לכתוב, מרגישה את התקיעות. מהרגע שחשפתי את הסוד הזה על גבי המקלדת, ואת החרדה שנתלוותה אליו, הרגשתי הקלה, שחרור, קלילות ויצירתיות, ואז באופן שוטף יצאו המילים.

לפני 20 שנים כשהבת שלי היתה בערך בת שנתיים, היא היתה מתחבאת פתאום באמצע היום. היתה נכנסת לארון, מתגלגלת מתחת לאחת המיטות או סתם עומדת בדומיה מאחורי דלת אחד החדרים. אני הייתי מחפשת אותה, מגייסת את אחיה הגדול ומשוטטת בבית בין פינה לפינה. הייתי קוראת בשמה, אך חוץ מדפיקות ליבי ההולמות מרוב לחץ, לא שמעתי שום תגובה. לפי כללי ה"משחק" היא פשוט היתה נעלמת בבית ומגלה את עצמה בחיוך ענק וצחוק מתגלגל ומתוק לאחר משך זמן משתנה, בדרך כלל כאשר רמת הלחץ שלי כבר הרקיעה שחקים. לאחר שמשחק המחבואים הזה קרה מספר פעמים, יזמתי איתה שיחת "פנינו לאן" לגבי חוקי המשחק. הבהרתי לה, שהיא יכולה להמשיך לשחק לפי החוקים שלה, אלא שאני מוסיפה עוד חוק אחד למשחק והוא שכשאני קוראת לה: "השמיעי קול", היא חייבת לענות: "קוקו ריקו תרנגול". וכך היה. אני השגתי שקט נפשי, והבת שלי המשיכה את משחקה המשעשע והרוויחה אותי, משתפת פעולה ומאפשרת לה להתחבא, לא להיות, להסתתר ולברוח מהעולם המציאותי, וכשמתגלה וחושפת את עצמה, מתקבלת באהבה גדולה.

החוק החדש אפשר לי להשתתף במשחק כאשר אני רגועה שהיא לא נעלמה למקום מסוכן, אך מעבר לכך, יש בחוק הזה מסר חשוב. את יכולה להסתתר ולהיות רק עם עצמך, אבל את לא בודדה. גם כשאת בוחרת להתחבא, אנחנו יודעים איפה את, ואת לא באמת לבד. דונלד וויניקוט שהיה היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי אמר: "אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא".

 

כל משפחה נושאת איתה סוד, לכל זוג יש את הסודות שלו, לנו ההורים יש סודות שילדינו אינם יודעים עליהם ויש לנו סודות מהילדות הנעולים במנעולי עברנו.

ישנם סודות נחמדים, כמו מסיבת הפתעה לסבתא וסבא, יומן נעול וכד'. אך ישנם גם סודות הרסניים, לא טובים ואפילו מסוכנים. אלו סודות שיוצרים תחושה של בושה, סודות שיש בהם פגיעה באחר או בעצמי. סודות שבגלל החרדה שמא יתגלו, מלווים בהימנעויות ובשקרים לאורך זמן. בקליניקה שלי אני שומעת אנשים, לרוב לראשונה בחייהם, כאשר הם משתפים בסודות החבויים במרתף נשמתם. סודות שבגלל הסתרתם, הלכו וגדלו עד שמילאו את כל המרתף והחלו לעלות לקומות הבאות בנפשם.

האם ילדינו מסתירים סודות מאיתנו, ההורים?

האם שמורים להם סודות שאינם משתפים עם אף אחד?

האם טוב שכך, או שמא חשוב לנו לעודד אותם לספר לנו?

מחקרים רבים הראו ששמירת סוד לאורך זמן גורמת לבעיות נפשיות רבות כמו: עצבות, דכאון, חרדת נטישה וגם בעיות גופניות כמו: הרטבה, כאבי בטן, כאבי ראש ועוד.

טוב לשמור סוד נחמד לזמן קצר, כמו הבת שלי שהתחבאה במקום נסתר בבית. אך קשה ומזיק להישאר לבד לאורך זמן, להישאר עם סוד שמתערבב בבטן ומעורר מחשבות קשות.

כאשר רובץ עלי סוד כבד, המחשבות משתלטות עלי ולא מניחות לי. מה יקרה אם יתגלה...? כמו לבה רותחת בתוכי, שמאיימת לפרוץ החוצה.

כאשר מוצאים את המרחב הבטוח, את המקום הטוב והראוי לחשוף את הסוד המוסתר, ומספרים ומגלים ומשתפים, תבוא תחושה של הקלה, פחות מיחושים בגוף ובנפש, ותחושה של שחרור שתפנה מקום בנפש ליצירתיות ולחיבורים.

אם לילד שלנו יש סוד והמחשבות בוערות בו ולא נותנות לו מנוח. עלינו לייצר עבורו מקום בטוח שבו יוכל לפרוק את הסוד הזה. לשחרר את הלחץ. שאם לא כן הוא יוציא את הר הגעש הזה במקומות אחרים - בגן, מול חבר, בהרס חיצוני או בהרס עצמי. וזאת מעבר לנזק הפיזי והנפשי לאורך זמן.

איך עושים את זה? איך גורמים לילד לשתף אותנו בסוד הכמוס, המפחיד או המסוכן שלו?

לפעמים מגיעים אלי הורים ברגעי משבר ושואלים אותי: "מה לעשות עכשיו?". אני מאוד מאמינה בתוכנית רחבה וארוכת טווח. אם בנינו תשתית טובה, נוכל להתמודד ביתר קלות כאשר יגיע משבר. אם לא עשינו כך, לעיתים קרובות בזמן אמת דרכי הפעולה שלנו יהיו חסומות ומאתגרות יותר.

גם במקרה זה, ישנה עבודת תשתית, שמתחילה בגיל מאוד מאוד צעיר. אם נצליח לבנות בסיס של אמון, תקשורת וכבוד עם ילדינו, נוכל להתמודד טוב יותר בבוא היום כשנרצה שישתף אותנו בסוד שלו.

זה מתחיל בדברים הקטנים ביותר. באופן שוטף, ומגיל צעיר מאוד, נבקש מהילדים שישתפו אותנו במה שעובר עליהם, לטוב או לרע. נראה להם שחשוב לנו לשמוע ונגיב בצורה מותאמת ומכבדת, כך שירצה להמשיך ולשתף עוד. וכאשר קורה שהילד שלנו עושה משהו לא טוב, כמו לשבור צלחת או לשקר, לא נתעלם וגם לא נתנפל עליו, אלא נביע צער על האירוע ונבקש שייזהר בעתיד כששוטף כלים ושיימנע מלשקר. וכאן מגיעה הנקודה החשובה ביותר - דווקא באירוע "שלילי" גלומה ההזדמנות שלנו להגיד בצורה ברורה: "תדע שתמיד אתה יכול לספר לנו אם קורה משהו רע. אנחנו תמיד איתך, תמיד נתמוך בך וננסה לעזור ותמיד נאהב אותך, גם אם טעית". הרעיון הזה הוא פשוט מאוד, אך הוא לא מובן מאליו, לכן כדאי לחזור עליו כמנטרה, כל פעם במילים אחרות ובהתאם להקשר.

לפעמים הורים שואלים אותי: "מה, את המשפטים האלה את אומרת גם לילדים קטנים? את חושבת שהם מבינים?". אני משיבה להם שברור שכן. אני מעודדת הורים לדבר אל הילדים בגובה העיניים להתייחס אליהם כמו אל מבוגרים קטנים. לאורך זמן הדיבור הזה יהפוך לשפה ביניכם. בשום שלב אני לא חושבת שזה נכון לדבר לילדים ב"בייבי טוק".

אז, המלצה קטנה. מצאי לך את האדם הנכון, המקצועי או עם הלב, עם הידע או הבינה, עם העיניים הטובות הלא שיפוטיות, ושתפי בסוד המכביד הזה שיושב עליך. אולי תרגישי הקלה ושחרור מהמחשבות הקשות והמטרידות. אולי תרגישי כמו אחת המטופלות שלי, אחרי שסיפרה לי סוד שישב בכבד שלה והכביד עליה שנים - שבאותו הרגע רזתה בערך מאה טון.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים