דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

מילים עושות ניסים - המשך / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

בעודי כותבת שורות אלו אני נוסעת משדות העמק של ביתי לירושלים עיר הולדתי. כעבור עשר דקות של נסיעה הנהג עוצר. יש פקק. לקראת הנסיעה הבוקר קמתי מוקדם על מנת להספיק ולהגיע ליעד בזמן, ועוד הצלחתי להתארגן ולהשלים כמה משימות כמו להכניס מכונת כביסה, להכין סיר גדול של תבשיל לארוחת הצהריים לילדים, להכין לעצמי קפה לדרך ולא לשכוח את הלפטופ כדי לנצל את הנסיעה לכתוב את הטור הזה. בזמן שעמדנו בפקק המחשבות נדדו לדברים שעוד יכולתי  להספיק בשעה הזו בבית. לבסוף, כעבור חמישה קילומטר של כביש, שעה של פקק וערימות של מילים שנחסמו לי בכתיבה, הגענו למקור הפקק. רכב שהיה מעורב בתאונה, שיהיו בריאים, וצבא שוטרים שחוסמים את כביש 6. התנועה השתחררה ואיתה גם המחסומים שהיו בתוכי. נפעמתי לראות את תנועת השחרור של כל הכלואים לצידי בפקק ואיך שכל מכונית שועטת ליעדה. חשבתי לעצמי איך מכונית אחת עצרה את התנועה למאות מכוניות, חסמה למשך זמן רב לכולם את התכניות, הפגישות, התורים, ההתארגנויות, הבילויים, הנסיעות וההתחייבויות. כמה השלכות היו למכונית אחת על הסובבים אותה. כמה כוח יש למכונית אחת, לנהג/ת אחד/ת. הרהרתי לעצמי בעודי גומעת את הדרך מבעד חלון המכונית ומתבוננת במכוניות הרבות המאיצות את מהירות הנסיעה, שדבר דומה מתקיים גם במצב הפוך. כמה כוח של טוב, כמה השפעה טובה, נחת רוח, הרגשה טובה והוספת אור יש בכל אחד מאיתנו כשאנו נוהגים במסלולי החיים.

בשבוע שעבר הזכרנו את המילים 'את/אתה' וראינו כיצד במקומן להשתמש במסר 'אני'. הפעם ננסה להוסיף מהאור ונראה שיש עוד כמה מילים שיכולות לחולל ניסים.

אני פוגשת הורים ממגזרים שונים, שומעת תכנים של קודש ותכנים של חול, כולם מתקבלים בברכה תחת קורת הגג של הקליניקה שלי. אך כל הבאים אלי יודעים שישנן מספר מילים שאינן יכולות להיאמר ולהיזרק בחדר ללא עצירה והתייחסות מצידי. המילים האלו הופכות עם הזמן למוקצות מחמת מיאוס.

המילים הן: תמיד, כל הזמן, אף פעם, מעולם... (יש עוד מילים מכלילות שהן בנות דודות של המילים הללו, כמו: כולם, אף אחד וכד'. אליהן נתייחס אולי בפעם אחרת). כאשר הן ניתכות באוויר בזמן המפגש איתי אני אעצור את הדוברים ואשאל אותם: "האם באמת תמיד?", "האם ממש כל הזמן?", "האם אף לא פעם אחת?". ברוב רובם של המקרים אני שומעת אותם חושבים שוב על האמירה המוחלטת שזה עתה נאמרה וחוזרים בהם ומשיבים: "טוב לא תמיד", "לא התכוונתי לאף פעם לא" ואז אני משיבה - אז אם כך, בואו נדייק בטענות, באמירות הנחרצות שלנו ונאמר את הדברים כהווייתם: "לרוב הבת שלי לא מתחשבת בי", "בדרך כלל התינוקת על הידיים שלי", "היום הבן שלי ממש לא הקשיב לי". בהמשך אדייק גם את האמירה הזו - היום? כל היום?  בכל מה שאמרת לו היום? או שהיום היו פעמים אפילו מעטות ביותר שכן הקשיב לך? נשאף ממש לדייק במילים ואז נקבל את התמונה המלאה: "היום כשביקשתי מהבן שלי לחזור הביתה מגן המשחקים הוא לא רצה, אלא התעקש להמשיך להתגלש במגלשה". כמה שונה האמירה הזו מהמשפט המקורי.

בואי נעשה יחד תרגיל. תחשבי על מישהו מבני הבית שלך שאת יכולה לנסח לגביו משפט הכולל את אחת המילים: תמיד, כל הזמן, אף פעם, מעולם. למשל: "היא תמיד מאחרת", "הוא תמיד זורק את המגבת על הרצפה", "היא אף פעם לא מנקה אחריה", "הוא אף פעם לא מציע עזרה" וכד'. כעת הוסיפי בסוף המשפט את המילה "האמנם", או החליפי את סימן הקריאה בסוף המשפט, בסימן שאלה: "היא תמיד מאחרת? האמנם?" ואז באמת תשאלי את עצמך את השאלה הזו. האם תמיד היא מאחרת? נכון, כרגע היא איחרה וגם אתמול ושלשום. אך לפני ארבעה ימים היא הגיעה בזמן. או שהיא תמיד מאחרת לארוחת בוקר, אך לארוחת ערב היא מגיעה בזמן וכו'. או למשל: "הוא כל הזמן מציק לאח שלו. האמנם?". אתמול הוא דווקא שיחק עם אחיו ממש יפה, בשבת הוא הציע לאחיו סוכריה על מקל...

כשאנחנו משתמשים במילים הנחרצות והמכלילות הללו, התחושות שעולות בנו, הדוברים, הן תסכול, עצב, אכזבה, כעס וייאוש. תחושתם של השומעים, אלו שבהם מוטחות האמירות האלה, היא כעס ותסכול  על חוסר ההלימה עם המציאות כפי שהם רואים אותה. כאשר לדוגמא הילד אומר: "אמא את אף פעם לא מרשה לי לקנות משהו מתוק במכולת", או "אתם תמיד אומרים לנו לישון מוקדם" או "רק לי את אומרת כל הזמן לפנות את השולחן", לא נעים לנו לשמוע זאת, לא משום שאנחנו לא יכולות לשמוע ביקורת, אלא שהאמירות הללו מוחקות את כל הפעמים שכן אפשרנו לקנות משהו מתוק, או לישון מאוחר וכד'. אנחנו לא אוהבות שלא זוכרים לנו את הפעמים שמתוך חיבה וחמלה בחרנו דווקא כן להתחשב.

אם שכחת כבר כמה פעמים לקנות לבת שלך משהו שביקשה, זה לא הופך אותך לשכחנית. כל כך הרבה פעמים את זוכרת לעשות עבורה, היא בהחלט חשובה לך, אלא שהפעם באמת שכחת.

כך ננהג גם אנו כלפי ילדינו. כאשר נעיר או נבקר על התנהגות שלא מתאימה לנו, נדבר ברחל בתך הקטנה ולא בהכללות. המילים החלופיות שנשתמש בהן יהיו: לעיתים, לרוב, היום... ונצביע בדיוק על המעשה שלא מצא חן בעינינו.

המילים הללו מאפשרות לנו לראות את האחר בראיה אמיתית, מפוכחת ומדויקת ובפחות שיפוטיות. הן נותנות תקוה ומאפשרות לנו לעבוד על הקשר.

עד היום אני עדיין מוצאת את עצמי מתאמנת בלהפנים את השפה הזו. השבוע כשחזרתי אחה"צ אחרי שעות אינטנסיביות בקליניקה מצאתי שש עמדות זום נטושות ברחבי הבית וכל עמדה היתה מתוחזקת בכל הציוד הנדרש לכיתת זום: כוס, כפית, שארית מזון מנחם, נעליים וכמה ניירות שמזכירות עדות לכיתת לימוד עלומה ונשכחת. מיד נלחץ אצלי "כפתור העצבים": ככה משאירים את הכיתה? איפה אב הבית? איך המנקה לא ניקתה ולמה הכיסאות לא מורמים? אחת הבנות שלי הגיחה מהפסקת הזום, הביטה בי נואמת את "דבר המנהלת", וכשסיימתי את הנאום המשולהב והמתובל כמעט בכל משפט ב"תמיד" השיבה לי שהיה להם יום עמוס בשעורי זום ועבודות בית וטרם סיימו את הלמידה מרחוק באותו היום, וחוץ מזה הוסיפה ואמרה בפליאה: "אמא, איך את משתמשת במילה תמיד? הרי את לימדת אותנו שזו מילה שכופרת בעיקר, שמהותה שקר, ושאי אפשר להגיד תמיד".

ואז קרה לי הנס, סוג של קסם, לא שפיה התעופפה מעלי והבית התיישר לדום, אלא שתגובתה של ביתי המחישה לי עד כמה השפה הוטמעה בבית, עד כמה איני יכולה יותר להשתמש במילה "תמיד" ובחברותיה. הסתכלתי שוב בעמדת הזומים הפזורים בבית, למרות ריח קליפות הקלמנטינה והבלגן, חשתי הקלה, שחרור ותחושה טובה. אפשר לעלות כיתה, בית ספר של החיים זכה כעת ברגע של תהילה. גירשנו את מילות החושך.

הולכת להדליק עם משפחתי נר נוסף של חנוכה.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים