דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

מחשבות מעמיסות / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

אִמָּא שֶׁלִּי מַזְכִּירָה
וְזֶה מַצְחִיק נוֹרָא
וּמַמָּשׁ לֹא יְאֻומַּן
בַּבַּיִת הִיא שׁוֹכַחַת מַמָּשׁ כָּל הַזְּמַן.
אֵיפֹה הִיא שׇׂמָּה תַּ'מִשְׁקָּף וְאֵיפָה תַ'קָלְמׇר
שׁוֹכַחַת מָה הִתְחִילָה לִפְנֵי דַּקָּה לוֹמַר.
שׁוֹכַחַת אִם כִּיבְּתָה תַּ'תַּנּוּר אוֹ תַּ'מַזְּגׇן
כִּמְעַט שֶׁשָּׁכְחָה הִיא, אוֹתִי פַּעֲמַ'חַת בַּגַּן...
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁהִיא תִּהְיֶה מַזְכִּירָה מֻוצְלַחַת
הִיא צְרִיכָה מַזְכִּירָה שֶׁתַּזְכִּיר לָהּ
אֶת כָּל מָה שֶׁהִיא שׁוֹכַחַת.
(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

החודש הגיע אלי לקליניקה זוג הורים לשני בנים ובת, היא עובדת עם הגיל הרך והוא בתחום ההייטק. הם העלו קושי בבית סביב התקשורת בין האם לבת. במהלך הפגישה הטעונה פנה האב לאם והטיח בפניה שכל מה שהיא יודעת, כל החכמה והטוב שהיא מיישמת בעבודתה מול הילדים, אינם באים לידי ביטוי בבית. ושבבית כאמא היא אינה אשת המקצוע הטובה שהיא בעבודה אלה ההיפך הוא הנכון. הדברים שאמר היו מטלטלים עבורה וגרמו לה לשאול את עצמה בקול, איך יתכן שבתחום שהיא כל כך טובה בו ועובדת בו שנים, היא לא מצליחה בבית, לפחות כמו בעבודה.

ביקשתי לתת מקום לשאלה החשובה הזו ובעקבות זאת הפגישה קיבלה תפנית והשיחה החלה להתנהל אחרת. אם בתחילת הפגישה ההורים הביאו את המציאות החיצונית לתוך החדר, מכאן ואילך הדיבור החל להתנהל מהמקום הפנימי, העמוק והשואל של ההורים כלפי עצמם. עבדנו בהמשך הפגישה ובאלו שבאו אחריה, על חקירה פנימית ועל קילוף המחשבות והרגשות כמו קילוף בצל שכבה אחרי שכבה.

לא פעם אני נתקלת במקרים בהם אנשים שנמצאים בעומס פועלים באופן שאינו מתאים להם, אינו אמיתי עבורם או לא נכון להם. ההגדרה המילונית למילה "עומס" היא: כובד, נטל משקל, לחץ או צפיפות הגדולים מהמידה הרצויה או המותרת, אך לא על עומס כזה אני מדברת. גם לא על עומס של משימות. ימימה אביטל זצ"ל מפרשת בחכמתה הרבה את המילה עומס במובנה העמוק יותר, הנפשי, ומתעכבת בלימודה רבות בנושא זה. לפי ימימה עומס הוא דבר שלילי ולא נכון שאדם נושא איתו, קול פנימי של חוויות, תחושות ואמונות מחלישים, שמקורם בדרך כלל בילדות. למשל: אני חלש, לא מוכשר, לא אוהבים אותי וכד'.

ויש גם עומס נפשי שנגרם מנסיבות חיצוניות. ניתן למשל לחשוב על נגר שעושה את מלאכתו ובונה את יצירותיו ומצליח. חולף הזמן והנגר מוצא עצמו טרוד בענייני יומו. הפרנסה, חינוך הילדים, ההורות, קשריו החברתיים, משפחתו המורחבת, בריאות, המצב המדיני, חברתי, בטחוני וכו', כולם מעסיקים את מוחו ברמה זו או אחרת. הנגר מדחיק את המחשבות המטרידות וממשיך הלאה, אלא שבשלב מסוים השולחן שבונה יוצא עקום, הכיסא מתנדנד והמדף לא ישר. המחשבה הראשונה במוחו היא שאינו מספיק מקצועי, שהוא לא טוב במה שהוא עושה. המחשבה הזו תביא אותו לתחושת דכדוך,  תסכול, דאגה, ערך עצמי נמוך, תחושת כישלון, בושה או כולם יחד. נכון שהנגר לא הצליח ביצירה שלו. נכון שיצר מוצר לא תקין. אך ממה נובע הקלקול? הרי הנגר מוכשר, הצליח ליצור ולבנות, האם כבר איננו כזה? אני מאמינה שהנגר שלנו אכן מוכשר, שהוא ראוי למקצועו ובהחלט מכיר ויודע את המלאכה. אך כנראה שהוא לא רק נגר אלא אדם, יצור חברתי, המונע גם מהמעטפת שסביבו. אם ננסה להבין מה גורם לו לטעות, נוכל למצוא שהעומס בו הוא נמצא תחושת הכבדות של המשא שהוא סוחב על נפשו באים לידי ביטוי בתפקוד שלו.

מזכירה ששוכחת היכן הניחה את הבקבוק של הבן שלה, אופה ששורף את העוגות בבית, מורה שעוזר בשיעורי בית לבתו בחוסר סובלנות ובנוקשות, איש שיווק שלא מצליח לשכנע את בנו להיכנס להתקלח, טייס שלא מצליח להוביל את בני ביתו בשלווה, קומיקאי שלא מצליח לשמח את משפחתו, סופרת שלא מצליחה לכתוב ברכה מהלב לביתה המתבגרת, גננת שאין לה חשק להקריא סיפור לבנה, פסיכולוגית שנכנסת לעימותים בתוך המשפחה, אדריכלית שאינה מצליחה לגרום לתחושה אסטטית בתוך ביתה וכו' כל אלו ודומיהם אינם הורים שפתאום התקלקל להם או נשבר להם או לא הצליח להם... אלה הורים שנמצאים בעומס רגשי, שטרודים במחשבות קשות ומעמיסות, אלו הורים שחושבים ומרגישים עומס מהמשפטים הרצים בראשם, שלא נותנים להם מנוח. הם כנראה לא מצליחים לפרוק את החבילה הרובצת על ליבם והיא מכבידה עליהם מאוד ולא מאפשרת להם לנוע בקלילות ולהיות האנשים המוכשרים שהם יודעים להיות.

ההורים הללו זקוקים לאוזן קשבת שקודם כל תקבל אותם מבלי לשפוט אותם, תיתן להם מקום לבטא את רגשותיהם ולאחר מכן תסייע להבחין בין הרעשים שתלויים בהם ובין אלו שתלויים בגורמים אחרים ואין להם שליטה עליהם. המטרה היא מצד אחד ללמוד להרפות מהרעשים שאינם תלויים בנו, ומצד שני - לטפל באלו שכן תלויים בנו ויש לנו השפעה עליהם.

לדוגמא פגשתי את עופר (שם בדוי), שעובד בחברה גדולה והגיע עם עומס מחשבות שהוא שקוף ואינו נראה במקום עבודתו. הוא מסתובב עם תחושה שאינו נחשב, לא מוערך והרגשתו הכללית היא שהוא לא מספיק מקצועי. אחרי שהקשבתי לו ולתחושותיו ללא כל שיפוטיות, ניסיתי לבודד איתו את מרכיבי העומס שלו. הבנתי שהבוס שלו לא נעים ומייצר אווירה לא נחמדה באגף שלו. הוא היה טרוד במחשבות של כעס על הבוס ותקווה שיעבור לתפקיד אחר בהקדם. אלא שזהו עניין שאין לו שליטה עליו וכל עוד הבוס ישנו, חבל על האנרגיות המבוזבזות בהתנגדות לכך.

ניסינו יחד למצוא היכן החלק שכן תלוי בעופר והבנו שהבוס אוהב לשלוט במצב, לדעת מה קורה עד לרמת הבורג. וכאן כבר יש לעופר מה לעשות. אמנם הוא אוהב את החירות והחופש המחשבתי בעבודתו, אך לאחר שהבין שהעצמאות הזו "מפעילה" את הבוס שלו, הוא הגיע למסקנה שהחירות הזו לא משתלמת לו וכדאי לו לוותר עליה בכדי לא לייצר קונפליקטים עם הבוס.

בכפר הנוער בו אני עובדת מזה 21 שנים, אני פוגשת השנה נער שאביו נטש אותו כשהיה בן שנתיים. מאז, כבר 15 שנים, הוא נושא על גבו שק מלא ועמוס בתחושות קשות על עצמו. בכל פגישה אני מקשיבה למחשבות הטבועות בו, שהוא לא שווה, שהוא דחוי, שהוא לא ראוי, שהוא כישלון, ולצערי עוד מחשבות דומות. מחשבות אלו, שגרמו לו לכאב לב גדול כל השנים, נובעות מהדימוי שהוא בנה על עצמו דרך מעשה הנטישה של אביו. לנער אין שליטה על מעשי האב ואין יכולת להבין כעת את המניעים שלו, לכן אנחנו נפרדים מהמחשבות האלו שיצרו אצלו את התחושות הקשות כלפי עצמו.

השחרור של הנער ממחשבות הנטישה שהעצימו וקיבלו מופעים שונים בליבו ובנפשו, עזרו לו לראשונה להתפנות ולגלות את האני האמיתי שלו, לבנות את הדימוי העצמי שתלוי רק בו עצמו. הוא גילה את הכישרונות והייחודיות הגלומה בו, שהיו מוסתרים עד כה על ידי העומס הרגשי שאפף אותו כל השנים.

כהורים, המצב האופטימלי בעיני הוא שנייצר בבית שלנו את היכולת לשמוע ולהשמיע זה לזו את העומסים שלנו, מתוך קבלה וללא שיפוטיות. הורים שחווים הקשבה כזו לעומסים הפרטיים שלהם, יהיו פנויים לעשות עבודה פנימית עמוקה כדי להוריד את העומס המכביד והמיותר. לסנן ולנפות את המחשבות הקשות והרעות, לשחרר את העומסים החיצוניים ולהתמודד עם אלו שעליהם יש להם השפעה.

עצה קטנה, עד שתמצאי את הלב והעיניים המחוברות לאדם המשמעותי שלך, אל תתייאשי שאת לבד, בודדה ושאין אחד כזה בסביבתך.

את לא לבד, את תמיד, תמיד עם עצמך.

מצאי את הזמן המתאים ללא הפרעות מסביב, עמדי מול המראה, הסתכלי לתוך עינייך הטובות ושתפי את עצמך בעומסים שאת חווה, ברגש הכואב שמציף אותך ועזרי לבבואתך הטובה להבין את הרגש המכאיב. אל תכניסי למרחב שלך את הביקורת והשיפוטיות כלפי עצמך, אין להם כניסה. תאמרי לתוך עינייך מילים טובות, ספרי לעצמך שלמרות שאת חשה ברגש מעציב הוא והמחשבה שגרמו לרגש הזה לשטוף את ליבך אינם מגדירים את מי שאת באמת. חבקי את עצמך ועטפי את עצמך בקבלה, חמלה ובאהבה ומתוך המקום הזה של הנתינה לך תוכלי להרגיש שאת מתחזקת כדי להמשיך לתת לכל ההמולה שמחכה לך מעבר לדלת.

 

ד"ר מירי אילת

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ואם לשמונה ילדים




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים