דף הבית מאמרים שאלות נפוצות צור קשר

תודה / מ. אילת אם לשמונה

המאמר התפרסם במגזין הנשים פנינה של העיתון החרדי בקהילה. מטבע הדברים, מבחינה לשונית מופנית הכתיבה לנשים חרדיות, אך קהל היעד הוא הורים באשר הם.

 

 

הַמַּמְתָּק שֶׁל שַׁבָּת נִשְׁאַר לִי קָבוּעַ
כִּמְעַט עַד לְסוֹף הַשָּׁבוּעַ


וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא קְצָת פִילוֹסוֹף
לְדַעְתּוֹ אֲנִי מְפַחֵד לְהַגִּיעַ לַסּוֹף


(תהילה זומר, פסיכותרפיסטית MA. איור - עדי מן)

לפני מספר שנים, שלש מתוך חמש בנותיי, שהיו אז בכיתה ז', נשאלו בבית הספר מי הדמות שמצמיחה אותן. כלומר מי גורם להם תחושה טובה ובמחיצתו הן מרגישות בטוחות להתבטא ולפעול, מתוך ידיעה שגם אם יטעו לא יפסלו ויבקרו אותן, אלא יתמכו בהן. הן ענו פה אחד שאחותן הגדולה היא הדמות המצמיחה עבורן.

זה היה במסגרת המפגש האחרון בסדנה שעברה הכיתה, מפגש אליו הוזמנו גם ההורים, כך שהייתי נוכחת ברגע המיוחד הזה, ומיד עלו דמעות של התרגשות בעיני. באותה שבת, סביב השולחן, שיתפתי את משפחתי בחוויה המשמחת שחוויתי כאמא באותו הרגע. אנחנו ההורים רוצים ועובדים המון על מנת שהשלום ישכון בבית. על הסולידריות, האחריות ההדדית, האכפתיות וההתחשבות שיהיו בין האחים, כך שהרגע הזה היה בהחלט רגע של חסד עבורי. מאז דבק בביתי הגדולה הכינוי "מצמיחה", והיא אכן כזו, לא רק עבור אחיותיה הקטנות.

לא פעם אני פוגשת בקליניקה שלי את ההתעסקות בחרדה. כשהגיעה אלי אישה בשנות השלושים לחייה עם מועקה קשה, וביקשה ממני דרך לצאת מהמחשבות הסוגרות והמכאיבות, השבתי, שאנחנו לא יכולים להעלים את המחשבות האלה. במקום זה, נתבונן בהן, וניתן להן לעבור דרכינו כמו ענן ששט בשמים, כמו עלה שנשר לנחל וזורם הלאה מאיתנו עד שכבר לא נראה באופק. את המחשבות הרעות נחליף במחשבות טובות, ונתחיל עם כאן ועכשיו, עם מה שיש. הצעתי לה להתחיל בהודיה על מה שיש, וקודם כל על מה שנוכח אצלה כרגע. מתחילים עם הגוף. תודה על הנשימה שלי, על הראש החושב, על הפה המדבר, על האף המריח וכו'. ואז אפשר לעבור להודות על הדברים האחרים שישנם בחיי. על ארבע הקירות בהן אני חיה, על האנשים שנמצאים בחיי, על האוכל במקרר שלי, על הילדים על כל דבר - גם אם יש מעט, על כל מה שיש אני מודה.

עבודה על המחשבות הקשות היא בהחלט מאתגרת ודרוש זמן ובעיקר אימון, כדי להחליף אותן במחשבות מיטיבות. אני עובדת המון בכיוון הזה, ורואה המון ברכה ומזור אצל אלה שעובדים ומתאמנים ומחזקים את שריר המחשבות המיטיבות, שריר ההודיה, עד שנוצר אצלם מרחב חשיבה אחר והם פנויים יותר לשמוח עם מה שיש, לקבל ולהעריך ולא להילחם כדי להשיג את הציפיות שיש להם בראש מהאחרים.

כמו בטבע המופלא שעוטף אותנו, כדי לצמוח ולהצמיח אנו זקוקים לשורשים טובים וחזקים. אלא שלא פעם, יש נקודות חולשה בשורשים שלנו, לא פעם השורשים שלנו אפופים מטען ומחשבות שליליים. כדי שהשורשים שלנו יהיו איתנים, אנו נדרשים לעשות עבודה פנימית  - ולהודות על השורשים שלנו. להודות להורים שלנו שבדרכם עשו עבורנו את הכי טוב שידעו, או הכי טוב שיכלו לעשות. לומר להם תודה על מה שנתנו ועל מה שלא נתנו. לפעמים מגיעים אלי לטיפול אנשים המביאים פערים, קושי וכאבי ילדות שחשו מההורים. הם שואלים אותי איך אפשר להודות להורים במצב כזה, כאשר לא מסכימים ואפילו פגועים מדרך החינוך שלהם. אני מביאה להם זווית אחרת של הסתכלות ומלמדת אותם לומר: "תודה להורים שלי, שבזכות ההתערבות שלהם, השליטה שחוויתי מהם, הצבת הגבולות הנוקשים, חוסר תחושת השייכות או הנראות וכו', למדתי להיות אדם אחר. בזכות הדרך שגידלו אותי הם הפכו אותי לאמא טובה יותר לילדיי, אישה שרואה את הצרכים של האחר, אדם שלא מבטל ומזלזל באחרים רק משום שהם שונים ממני וכד' ". כשאנו מוקירים תודה להורינו, סולחים להם ומבינים שהם חשבו שכך נכון לגדל אותנו, אזי אנחנו יכולים להתפנות ולהיות אנשים צומחים ומצמיחים.

נולדתי החודש, בחודש שבט, חודש שמהלל את הצומח את פירות הארץ הטובה שלנו. חודש שמציינים בו את ראש השנה לאילן, את החיבור לטבע ולקסם הבריאה.

אני זוכרת שבתור ילדה הגרה בקומה חמישית בירושלים, התפללתי בליבי שפעם פעם כשאגדל, יהיה לי עץ פרי. היום ב"ה כשאני מגיעה לגינת ביתי המחזה הראשון שנגלה לעיני הוא עץ הלימון שנטענו לפני 18 שנים. בכל אלפי הפעמים שהגעתי לביתי לא פסחתי על רגע של נשימה, בהודיה לקב"ה על העץ שמקדם אותי בברכה בגזעו הרחב ובעלעליו, על החלום שהתגשם, על ריחו ועל פאר פירותיו של העץ הנפלא הזה בגינתי. כל שכנינו ובאי ביתנו יודעים שהם יכולים לקטוף ממנו פירות, לא לבקש מאיתנו, פשוט לקחת ולהנות ממנו. ובאורח פלא בכל שנה הוא נותן יותר פרי, ומחזיר לנו בתנובתו הטובה.

בחיינו אנו זורעים זרעים שונים, אנחנו לא יודעים איך הם יצמחו, לאיזה כיוון תישא אותם הרוח.

לפני כשבעה חודשים פנתה אלי תהילה זומר היקרה והציעה לי את הפלטפורמה הזו של הכתיבה. יחד אתה ועם עדי מן יצרנו את המדור הזה. היום אני נפרדת מגינת הפרחים הזו בתחושת הודיה עמוקה. מודה לתהילה על הפניה אלי, מודה ללימור עורכת העיתון המוכשרת, מודה לאכסנייה שכוללת בתוכה אנשים טובים חדורי מטרה וערכים, שרוצים בטובתכן הקוראות. מודה לכם על האפשרות לתת כאן זווית נוספת להורות, מתוך תחושת שייכות, נראות, ערך עצמי וכבוד לילדינו.

מתפללת בכל ליבי שימים אלו של המגפה יביאו אותנו, את כל בני עמנו, לקבלה, לערבות הדדית ול"ואהבת לרעך כמוך", ושמתוך תחושה זו נזכה לרפואה שלמה ובשורות טובות.

ולכן קוראות יקרות, זכרו שלפעמים כשאנו שותלות בלוט קטן, עץ אלון גדול ואיתן יכול לצמוח ממנו. בואו נהיה שורשים טובים לילדינו, נספק להם את הבטחון לגדול ולצמוח. את התזונה הפיזית והרוחנית לה הם זקוקים, כדי להיות בוגרים ובוגרות מסופקים וטובים.

רוצה להודות לכן על קריאת הטור, על המילים החמות שהגיעו אלי ועל כל השניות, הדקות, הימים, החודשים והשנים שאתן נותנות מהשורש הטוב שלכן לבנכם ובנותיכן. גם אם לא שמעתן את המילה "תודה" מספיק פעמים, תדעו שאתן עושות טוב, שאתן פועלות מאהבה ובעז"ה היא תצמיח בליבכן את היכולת לחזק את שורשי ילדיכם.

והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח    "

מכל הלב, מירי.




צעדים - להתחיל בצעד אחד קטן | טל. 050-9653266 | מושב שדה יעקב, מיקוד 3658600 | דוא“ל: info@zeadim.org.il

האתר נבנה על ידי אינדיגו עיצוב ואתרים